נזר הקודש - זבחים קנד

מונחת על המזבח, וא"כ לאחרי המחשבה כשתבוא על המזבח ממש, גם כן ליתא הנחה מחדש, דהיינו נתינה חדתא, כיון שגם מכבר היא על המזבח בשעה שהיא עדיין באויר, יען שאויר המזבח כמזבח. וממילא ההנחה דלבסוף שעל המזבח הרי זה כנפלה מאלי' על המזבח, וא"כ ממילא ליתא הכא קליטת מזבח כלל, דבשעה שעלתה בחיים על המזבח לא קלטה על לה מזבח, דהרי קיי"ל כל בע"ח אם עלו ירדו, כמבואר לעיל פ"ה, ואח"כ אין המזבח מקדש ואינו קולט. מפני שחסר נתינה מכח בן דעת, והנתינה דמעיקרא שהיתה בחיים לא עדיפא מהא דמנחות, דמנח אדפנא דמנא, דהיינו דהי' מסתבר להיות נתינה. אבל אין זה נתינה, וא"כ מאי פריך הכא הש"ס דלא משכחת עולת העוף דפסלה במחשבה מטעם קליטת המזבח, - וע"כ צ"ל דסוגיא זו לא אזדא אליבא דרב עמרם, אלא סוברת הסוגיא דכיון דאדם בן דעת המסבב שתהי' הנתינה, דהיינו שמנח אדופנא דמנא, ומאלי' נפל למנא נם כן הוי נתינה מעליא. כיון דהמסבב את ההנחה ע"י אדם בן דעת שפיר דמי, וממילא הוי הכא קליטת מזבח, היינו מפני שהמסבב הקליטה היתה ע"י בן דעת. ג ויש לומר גם כן דבסברא זו פליגי רבא ורב אשי במנחות ק', דאיתא שם סידר את הלחם לאחר השבת וכו' ופריך כי מטא בי שימשי לקדוש וליפסול, אמר רבא בשקדם וסילקו, רב אשי אמר כיון שסדרו שלא כמצותו נעשה כמו שסדרו הקוף, - מבואר דרבא סבר כי סגי לן בהסידור שלא כמצותו גם כן, מטעם כי גם המסבב ההנחה הרי זה הנחה מעליא, ורב אשי סבר כי המסבב הנתינה לא הוי כנתינה, והרי זה כמו דמנח אדופנא דמנא, ואח"כ נפל מאלי' להכלי, דלא הוי זה נתינה, כן הכא נמי, בסידור שלא כמצותו לא עדיף ממנה אדפנא דמנא. ולפ"ז הרמב"ם דפסק כרב עמרם, ובפרט ש שאפשר שגם רב אשי סבר כוותי', - א"כ אין מקום כלל לקושיית הש"ס, ולהכי אעפ"י שפוסק הרמב"ם אויר המזבח כמזבח, מ"מ לא צריך לכל הני אוקימתא דש"ס לענין עולת העוף, כיון דלדידי' עיקר הקושיא ליתא, - וכמש"נ. פרק עשירי בדין פסול יוצא בקרבנות הנשרפים. דף פ"ט אמר רבינא בר שילא אימורי קדשים קלים וכו' נימא מסייע לי' בשר קדשים וכו' יעוי"ש. - בכדי להבין הסוגיא על בורי' נחוץ להקדים פסקי הרמב"ם, ומה שדבריו תמוהין לכאורה, ובביאור הסוגיא יבואר גם דברי הרמב"ם. א כתב הרמב"ם פרי"ט מפסוה"מ ה"ג וז"ל פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים יש בהן ספק אם הלינה והיציאה קודם שהניע זמנם לצאת פוסלת בשרם כאימוריהן וכו' יעוי"ש, ומקור דין זה הוא לקמן ק"ד ע"ב דאיתא שם בעי' ר"א יציאה מהו שתועיל בפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים מאי קמיבעי' לי' אמר ר' ירמי' בר אבא אליבא דמ"ד עדיין לא הגיע זמנו לצאת, מי אמרינן ה"מ בשר דאין סופן לצאת חובה, אבל הני דסופן לצאת חובה לא, או דלמא ה"נ לא הגיע זמנו לצאת וכו' ולא איפשטא בעי' זו, ומטעם זה פסק הרמב"ם דספיקא הוי אם יציאה פוסלת בהם קודם שהגיע זמנם לצאת, - אבל דבריו תמוהין, הלא מבואר הכא דכל עיקר הבעי' לא הוי אלא למ"ד דלא אמרינן הואיל וסופו לצאת, ופלוגתא היא בפר' כל התמיד לענין בשר קדשים קלים שיצאו חוץ לעזרה קודם שהגיע זמנם, והיינו קודם זריקה. ופליגי שם ר' יוחנן ור"ל, דר"י סבר דלא נפסל ביוצא, מפני שסופו לצאת, ור"ל סבר דנפסל ביוצא, כיון שעדיין לא הגיע זמנו לצאת, והכא קאמרה הסוגיא דלר"י דסבר הואיל וסופו לצאת לא מיבעי' לן, ועיקר הבעי' הוא למ"ד דלא אמרינן הואיל וסופו לצאת, וקמיבעי הכא מטעם דסופו לצאת חובה, וכיון שהרמב"ם פוסק שם כר' יוחנן דאמרינן הואיל וסופו לצאת לא פסלה יציאה, כמבואר בפר"א מפסוה"מ הל"ב וז"ל בשר קדשים קלים שיצאו חוץ לעזרה קודם זריקת דמים, אעפ"י שנזרק הדם והבשר בחוץ המזבח כשר מפני שסוף הבשר לצאת, והזריקה מועלת לשרפה, אבל לא לאכול, עכ"ל, וא"כ כיון שסובר כר' יוחנן, דלא פסל שם יציאה, הואיל וסופו לצאת, א"כ כש"כ הכא דסופו לצאת חובה, פשיטא שאין יציאה פוסלת בהן כלל, וא"כ מדוע פוסק רבינו הכא דספיקא הוי אם יציאה פוסלת בפרים הנשרפים, והכס"מ עמד ג"כ בתמי' על דבריו. ב והנה זה תוכן הסוגיא אמר רבינא בר שילא אימורי קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים פסולים, נימא מסייע לי' בשר קדשים קלים שיצאו לפני זריקת דמים פסולים, ר' יוחנן אמר כשר הואיל וסופו לצאת, ר"ל אמר פסול עדיין לא הגיע זמנו לצאת, ע"כ לא פליגי אלא בבשר, אבל באימורין לא, הוא הדין באימורין נמי פליגי, והא דקא מיפלגי בבשר להודיעך כחו דר"ל דאפילו בשר דסופו לצאת פסול יעוי"ש, - ויש להבין הלא ע"כ מסייע לי' לרבינא בר שילא מר' יוחנן דמכשיר בבשר הואיל וסופו לצאת, וזה לא שייכא באימורין, וא"כ בודאי פסולים, ובאיזו סברא אית לן לומר דר', יוחנן גם באימורים מכשיר ביציאה לחוץ, והדבר תמוה מאד. ונראה