נזר הקודש - זבחים טו

בדין שליחות לכתיבת גט א דף ג' ע"א אלא מהא הכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש מקום האשה מקום העדים מקום הזמן וכו' זהו המסקנא דנלמד מזה דסתמא בגירושין פסול. ויש לעיין בדברי הרמב"ם ריש פ"ב דגירושין שכתב שם וז"ל זה שנא' בתורה וכתב לה אחד הכותב בידו או שאמר לאחר לכתוב לו, וכתב הה"מ דהטעם משום דבכל התורה שלוחו של אדם כמותו ורבנן דרשי האי וכתב בכתיבה מתגרשת וכו' יעוי"ש נראה מדבריו דסבר דלכתיבה נמי בעינן שליחות, וכן דעת התוס' בגיטין ט' ע"ב ד"ה אעפ"י וכו' וכן דעת התוס' שם כ"ב ד"ה והא וכו' ולדבריהם קשה טובא מאי ראי' מהא דכותב טופסי גיטין דסתמא לאו לשמה קאי ופסול, דלמא שאני התם דהחסרון משום שאין כאן שליחות לכתיבה, ובאמת כתבו התוס' בגיטין כ"ב ובחידושי הרשב"א והר"ן שם להוכיח מסוגיא זו דובחים דלא בעינן שליחות לכתיבה יעוי"ש, וא"כ קשה טובא להפוסקים דס"ל דבעי שליחות לכתיבה. והנה לכאורה גם להפוסקים דס"ל דלא בעי שליחות לכתיבה, אבל עכ"פ בעינן ציווי הבעל שיצוה לכתוב, וא"כ יש להקשות גם לדידהו, מאי מוכיח הש"ס מהכותב טופסי גיטין, דלמא שאני התם דהרי חסר ציווי הבעל. אבל הר"ן מבאר זה שם, שכל עיקר ציווי הבעל הוא מטעם לשמה, ואם בסתמא כשר ממילא גם ציווי הבעל לא בעינן, ואתי שפיר הסוגיא כמבואר שם. אבל קשה טובא להפוסקים דס"ל דבעי שליחות לכתיבה. וא"כ אין ראי' מהא דהכותב טופסי גיטין דפסול לגרש בו, ומטעם חסרון שליחות, ואין ראי' מזה לסתמא. ב והנראה בזה דהכוונה אם דרשינן וכתב דבעינן כתיבה שלו, או שלוחו. - ממילא אנו יודעין דבעי שליחות, דאל"כ חסר בזה וכתב.- אמנם כל זה דוקא אם הדין דבעינן לשמה. היינו שתהי' לשמה, אז שייך לומר וכתב באופן דבעינן כתיבתו שלו ממש. יען דע"כ הכתיבה היא דמוכיח שהבעל כותב. אבל אם לא בעינן לשמה, ובכל אופן שנכתב קרינן וכתב מטעם דיש כאן כתיבה, דהיינו ספר כריתות -א"כ אין מקום לומר דהכוונה וכתב כתיבתו של בעל-אטו כתיבה מצות עשה היא, לומר שהבעל בעצמו יכתוב. דבשלמא אם הוא ענין דלשמה, י מקום לומר דהבעל הכותב יש כאן כוונה דלשמה. משא"כ אם סתם כשר, א"כ מה יוסיף אם הבעל כותב - דלענין סתם אין הבדל בין בעל לאחר והנה נחזה אנן בהא דכותב טופסי גיטין אם הבעל בעצמו כתה הטופס-בשעה שלא היתה דעתו לגירושין, גם כן לא עדיף- - וגם עליו באה האזהרה שיניח, והיינו דבסתמא לא עדיף בעל מאחר וע"כ אם דרשינן וכתב, דהכוונה שיכתוב הוא בעצמו, היינו גם כן הכתיבה דלשמה דאז הוא הכותב. ד ובאופן דלא הוי לשמה בהדיא, אין כאן וכתב, שהיא כתיבת הבעל. וממילא גם כשכתב אחר בסתמא אין כאן שליחות דהבעל. משום דבאופן הסתמא גם כתיבת הבעל כאחר הוא, וממילא חסד שליחות. ה ב' ע"ב תוס' ד"ה בסופרים וכו' הקשו מדוע גבי מגילת סוטה מוחקין מן התודה אפילו אם בעינן לשמה, אע"ג דתורה להתלמד עבידא. גבי גט מודה דכפרישית שם. היינו בעירובין י"ג ובגיטין י"ט. הנה שם כתבו לחד תירוצא דגבי תודה אין קפידה להכהן הכותב אבל גבי גט יש קפידא להבעל. והדבר מובן בסברא דהבעל בטח יקפיד אם מכוונים עבורו להיות כותב תורה עבור גירושין שלו. - כיון דהוא הבע"ד ומקפיד בפורענות, וזה לא שייך בכהן הכותב. ו אבל יש להעיר דלפי"ז מאי ראי' מייתי הש"ס דסתמא פסול מהא דהכותב טופסי גיטין דסתמא פסול, דלמא שאני התם דאיכא קפידא דבעל. והר"ז כאילו אמר בהדיא שאינו רוצה בגירושין. - וא"כ אין להוכיח מזה באופן שאמר הבעל לסופר לכתוב. והסופר כתב בסתמא. ז ובהיותי בענין זה מצאתי להעיר בדברי הר"ן ריש פר"ג בגיטין שהקשה בהא דהכותב טופסי גיטין צריך שיניח וכו' הא עכ"פ סתמא הוי וסתמא כלשמה. - ותמוה טובא מדוע לא הביא הר"ן סוגיא זו דזבחים דמוכיח מזה דסתמא לאו כלשמה. [שוב התבוננתי דלק"מ]. בדין ברירה. א ג' ע"א אלא מהא האומר ללבלר כתוב ולאיזה שארצה וכו' דלמא שאני התם דאין בדירה. - ופירש"י וגרע מסתמא דבשעה שנכתב לא הי' בדעתו של בעל לזו ואינתק לשם האחרת יעוי"ש. הנה מזה יש להוכיח דע"כ כוונת הסוגיא אין ברירה, היינו דספק הוא לאיזה כיוון בשעת כתיבה. - אבל עכ"פ ספק יש כאן לאיזה כיוון. וע"כ הגט הוא לשם אחת מהן, ואין אנחנו יודעין לאיזה מהן, והיא ספק מגורשת. - וממילא אין כאן הוכחה לדין סתמא. - משום דיש לומר דשאני הכא דפסול מטעם ספק. - ואין לפרש הכא דכוונת הסוגיא דאין ברירה, היינו דכיון דיש בזה חסרון ברירה הרי זה כאילו ודאי לא נכתב לשמה - וא"כ הכא דיש ספק לאיזו מהן כיון, הרי זה כאילו אין כאן כונה כלל, מטעם דחסרון ברירה כדליתא כוונה כלל דמיא, משום דחסרון בירור כדליתא למעשה כלל דמיא. וממילא הוי סתמא. וא"כ מוכח דסתמא פסול. וא"כ מאי דחי הש"ס. וע"כ צריך לומר דהכא הוי הפירוש אין ברירה כמו שכתבנו