נזר הקודש - זבחים יד

הדם יעו"ש. ונראה דכל עיקר הא דאמרו כ''ש אין מקדשין אלא מדעת,- היינו דבקידוש שלא לדעת, א"כ חסר בזה נתינה לכ"ש, המכוון קידוש הכ"ש, ובאופן שאין קידוש חסר נתינה לכ"ש וא"כ ממילא מובן שאין זה שייך אלא בכ"ש שיש בהם נתינה שיש להם תוך, משא"כ סכין, שהעבודה בעצמותה מקדשת את הדם, ולא בעינן בזה נתינה, לכן אפילו שלא לדעת אינו חסר כלום בדבר הקידוש, - ביאור הדברים דבמקום דבעינן נתינה, וממילא כשהיתה הנתינה שלא לדעת הקידוש הרי"ז כאילו נפלה ממילא, וחסרון נתינה מעכבת כמבואר במנחות ז' - משא"כ בשחיטה דלא בעינן נתינה רק השחיטה בעצמותה מקדשת את הדם, וממילא גם בשלא לדעת אינו חסר כלום, וברור. נה שם תוס' ד"ה סתם אשה, וגם אם לא ירצה הבעל לא יגרשנה. והנה לפי מה שכתבו אחרונים דבאשת כהן שזינתה באונס כופין אותו לגרשה כיון שהענין נעשה באונס, עי' בנו"ב. - אמנם הענין הכא דפועלת הכתיבה עדיין אין זה פעולה בעצם הכריתות, - משא"כ בעבודות דהקרבן, דהעבודה בעצמותה מעידה על עצם הענין, וזהו סתמא לשמה, - וזהו כדברינו שכתבנו לעיל. דבסתמא הרי זה כלשמה ממש, וכשר ומרצה בכל הקרבנות. נו בא"ד אבל מילה סתמא לשמה קיימא, - וע"כ אין זה ענין להא דיבמות מ"ו דסבר ר' יוסי אין מטבילין בשבת מטעם דלא היתה מילה לשמה כדפירש"י שם, דשאני התם כיון דלא היתה המילה בישראל, ודוקא בישראל ביהדותו אמרינן סתמא לשמה נז שם ד''ה אתנו בי"ד וכו' אבל אדם השוחט קרבן פעמים שטועה וסובר שהוא קרבן אחר יעו"ש, -והנה לפי"ז אף אחר שתיקנו דלא יאמר לשמו, אכתי יש לחוש פן יחשוב בטעות שהוא קרבן אחר, - וע"כ דמחשבה לא מגדעא סתמא, אבל זה אתי שפיר אם בעינן דיבור בפסול שלא לשמה, משא"כ אם סגי במחשבה, וכבר דיברו התוס' במקו"א אם בעינן לזה דיבור, וצ"ע. נח אמנם בעיקר דבריהם שכתבו דלפעמים אדם טועה וסובר שהוא קרבן אחר, קשה הלא קיי"ל עקירה בטעות לא הוי עקירה כמבואר ברמב"ם פרט"ו מפסוה"מ ה"א, ואף בפסח וחטאת כן, וע"כ דלא גרע מסתמא דלשמה הוא. - ומצאתי שעמד בזה בספר ראש המזבח, וכן מצאתי בהגהות הרש"ש יעו"ש. נט ונראה לבאר בהקדם מה שיש לעיין היאך הדין בששחט שלא לשמו בשוגג אם עבר על לאו דלא יחשב למ"ד עקירה בטעות לא הוי עקירה, מי אמרינן דכיון דלא נעקר שם קרבן ממנו כלל גם לענין זה דעולה לבעלים לשם חובה ממילא. אין כאן איסור דלא יחשב גם כן, והוי כאילו לא חשב כלל, א"ד דכיון דעכ"פ חשב לשנות שם קרבן, אף שהי' בשוגג מכ"מ יש בזה תפיסת מחשבה עכ"פ לענין איסור כמו כל עבירה הנעשית בשוגג, וצריך החושב הזה כפרה על מה שעבר על לאו דלא יחשב, והיא עבירה דשוגג. -והנה אם נחליט דגם בעקירה בטעות אפי' למ"ד דלא הוי עקירה, ולא נעקר הקרבן מחובה לנדבה, אלא עולה לשם חובה עבור הבעלים, מכ"מ עבר החושב על לאו דלא יחשב, והוי עבירה דלאו בשוגג, אתי שפיר דברי התוס' והיינו דיש לתקן תקנה שלא יבוא אדם לידי מכשול להיות פעמים טועה וסובר שהוא קרבן אחר, והיא עקירה בטעות, ויעבור על לאו דלא יחשב ולהכי תיקנו דלא לימא כלל לשמו. ס וכן מצאתי לדייק גם מדברי הרמב"ם שכתב בפרט"ו מפסוה"מ ה"א דאם טעה ודימה שזו העולה שלמים הוא ועשה כל עבודותי' לשם שלמים עלתה לבעלים לשם חובה. מבואר מזה דדעת הרמב"ם דלא נעקר הקרבן מחובה לנדבה, אם היתה המחשבה בטעות, ובהלכה ג' שם כתב וז"ל אסור לחשב בקדשים מחשבה שאינו נכונה, לפיכך זבח ששחטו שחטו שלא לשמו וכו' בין בזדון ובין בשגגה חייב להשלים שאר עבודות לשמן יעוי"ש, וקשה הלא מה חידוש משמיע לנו רבינו שאסור לשנות בשאר עבודות באופן שהמחשבה שאינה נכונה היתה בשגגה. דבשלמא בשהיתה המחשבה בזדון, שאז נעקר הקרבן מחובה לנדבה, וסד"א דכיון דנעשה השתנות בהקרבן מחובה לנדבה, דשוב מותר לשנות בה עוד, ועל זה משמיע לנו דעכ"פ אסור לשנות עוד פעם במחשבה דשלא לשמו, - משא"כ בשהיתה המחשבה הראשונה דשלא לשמו בשגגה, דאין בזה שום עקירה בעצם הקרבן והרי הוא כמו שהי' וקרב לחובת הבעלים, והיאך סד"א שיהא מותר לשנות בקרבן זה שלא נעשה בו שום שינוי ועקירה כלל. - אבל אם אמרינן דעכ"פ עובר החושב על הלאו דלא יחשב, אעפ"י שעולה לשם חובה מטעם דעקירה בטעות לא הוי עקירה. אבל החושב הזה צריך כפרה על שגגת הלאו שעבר, והנה לפי"ז יש כאן ריעותא בעבודה זו הראשונה,. הנעשית בעבירה דלא יחשב, וסד"א דמותר לשנות בשארי עבודות מטעם דדינו שוה להחושב שלא לשמו במזיד בדבר זה שגם במחשבה המזיד נשאר הקרבן כדמעיקרא, והיינו בשוחט עולה לשם שלמים נשאר קרבן עולה, ומכ"ז צריכין אנחנו לדעת ולהשמיענו את הדין דאסור לשנות בשאר עבודות, והוא רק מפני הפגם הנעשה בעבודה הראשונה, - הנה כמו כן יש פגם בעבודה הראשונה אפי' בשלא נעשה עקירה מחובה לנדבה מפני שעכ"פ נעשית עבודה הראשונה בעבירה במחשבה דשלא לשמו, - מבואר מזה דדעת התוס' והרמב"ם דיש בעקירה בטעות עבירת הלאו . דלא יחשב, וכמוש''ג