נזר הקודש - זבחים קמו

- ונראה דשאני הא דתבלין דפועלים שינוי בהטבע. - ואם יש בה תורת ביטול ברובא גם כן אין לנו להשגיח על טעם מצה מטעם ריבוי התבלין המשנים את הטעם. וממילא נעשה זה כעין מצה עשירה, - משא"כ הכא דאין האורז פועל שינוי הטעם בהדגן, ולשיטת הירושלמי אדרבה הדגן גורר את האורז לטעם דגן, וכמבואר ברמב"ן, הובא בהה"מ פר"ו ממצה. - ואפילו לשיטת ש"ס דלא סבר גרירה, מ"מ ע"כ סבר דכל אחד עומד בטעמו, - ולא מהני הביטול ברובא לבטל הטעם העומד בפני עצמו. נ עוד כתבו שם התוס', ואין להקשות אהך דשמעתין מהא דאמר בערבי פסחים לא ליכרך אינש מצה ומרור בהדי הדדי, דלמא אתי מרור דרבנן ומבטל מצה דאורייתא, וא"כ חזינן דלא אזלינן בתר הטעם. ונראה לדעתינו לפרש בזה דשאני התם דכיון דבעינן הדין במצה שתהי' הבליעה בגרון בלא שום הפסק, כמו דקיי"ל כרכן בסיב ואכלן דלא יצא. - וה"נ בשאוכל מצה ומרור ביחד, חיישינן דלמא מפסיק המרור שהוא דרבנן להמצה בינו ובין הגרון, וא"כ הרי זה לגבי המצה, כמו כרכן בסיב. וצ"ע. ד המל"מ בפרי"ד ממ"א עומד בחקירה אם באיסורין אמרינן גם כן דבעינן שלא תהי' דבר המפסיק בין האוכל האסור להגרון. - ואם נחליט דגם באיסורין אמרינן כן. - יש לבאר דברי הרמב"ם שכתב בפר"ט מה' מלכים ה"י. וז"ל בן נח חייב וכו' וכן חייב על אבמה"ח. ועל בשר מן החי בכל שהוא, שלא נתנו שיעורים אלא לישראל בלבד. ותמהו רבים בזה דלפ"ז למה נאמרו שני הלאווין לב"נ הלא כיון שנצטווה על בשר מה"ח, ממילא מצווה גם על אבר מה"ח מטעם הבשר הנמצא בהאבר, דהלא קיי"ל דלא הוי אבר עד שיהי' בו גידין ועצמות ובשר, - אמנם אם נחליט דליתא חיוב באיסורין עד שיבלע האיסור דרך הגרון, בלא דבר מפסיק בינו להגרון אתי שפיר -דאם לא נצטווה ב"ג על אבמה"ח, אז יצוייר שלא יתחייב משום בשר, דהיינו באופן שהמשהו בשר הבא בתור תנאי להשלמת האבר הי' באמצע בין הגידין והעצמות, והמה מפסיקין בין הבשר והגרון, וא"כ ליכא לחיובי משום בשר, וחייב בזה משום אבר, כיון דעכ"פ איכא בשר בתור תנאי השלמת האבר. ה והנה לולא דמסתפינא אמינא לפרש דברי ר"ל לפי מה שכתב המל"מ בפרי"ד ממ"א דגם באיסורין בעינן שלא יהי' הספק בגרון בין האיסור. - וסבר ר"ל דכיון דאיסורין מבטלין זא"ז יש כאן הפסק בגרון גם כן, ולא אזלינן בתר הטעם לומר דכיון דנרגש הטעם הרי זה כאוכל הממש בלא הפסק. - ולזה הקשה רבא ממצה, דפשיטא דבעינן שלא תהי' דבר המפסיק בין המצה להגרון, כההיא דכרכו בסיב, דלא יצא, ומכל זה חזינן בעשה עיסה מן החיטין ומן האורז, אעפ"י שרובא אורז, ומכל זה חזינן דיצא י"ח מצה, וע"כ הסברא בזה דאמרינן דטעם הדגן המתפשט בכולו, הרי זה כעצם הדבר ממש, וממילא יש כאן בלועה בגרון. בלא שום מפסיק, - זהו סברת רבא דפריך מהא דמצה. - ובזה יש ליישב גם כן הא דהקשו התוס' לעיל ד"ה מתיב, מדוע לא פריך מטעכ"ע דעלמא, ולפי מה שפירשו אין זה ענין לטעכ"ע דעלמא. אלא הוא ענין ויסוד הנוגע בכללא דאיסורין, וכמש"נ. א דף ע"ט רש"י ד"ה והיכא דאיכא חזותא, מילי דלא תלי בטעמא אלא בחזותא כגון לענין טבילת מקוה עכ"ל, - מדברי רש"י מבואר דבאיסורין לא אזלינן בתר חזותא כלל. אלא העיקר תליא בשיעור לבטל הדם. ובאופן שיש שיעור ביטול אף שעדיין המראה ניכרת אפ"ה מותר.-והנה משמע מזה דלא כשיטת הריטב"א חולין פ''ז בסוגיא דהתם לענין תערובות מים בדם, דאיתא שם בגמ' והוא דאיכא כזית, ופירש"י כזית דם גמור, וע"כ צ"ל כן, דאי בדם עם מי גשמים פשיטא דעל זה אינו חייב, אם לא היתה כזית, דאפילו דם גמור כזית בעינן, - והקשה שם הריטב"א וז"ל וא"ת ואי בשיש באדמומית כזית, מאי רבותא דהאי דם. וי"ל דאע"ג דמעורב בדם צלול ולבן הרבה עד דהוי כזית ביותר מאכילת פרס חייב, כיון דכולו חד דם הוא, לא מיבטל כאיסורא דעלמא, עכ"ל יעוי"ש- נמצא מבואר דמהני חזותא דהדם גם לענין איסורים דחייב גם ביותר מאכילת פרס, - וא"כ תמוה מדברי רש"י דהכא דפירש נפק"מ למקוה, אשר לפי סוגיא דהתם בחולין יש נפק"מ גם לענין איסורא, - וצ"ע. ב והנה גם לפירוש הריטב"א יש לעיין דהיאך יפרש הא דאיתא שם במתניתא ומטמא באהל ומפרש והוא דאיכא רביעית. דתיקשה מאי רבותא יש בזה. -ולענין טומאת אהל אין לפרש נפק"מ לענין שיעור. דהרי טומאה זו הוי כמאן דאיתא, כמו טומאת משא. - והנה לשיטת התוס' בכורות כ"ג דמפרש טומאת משא לא הוי אלא מדרבנן ניחא, משום דהכא הוי חידוש דין דהוי דאורייתא, אבל לשיטת הרמב"ם דסבר דטומאת משא דאורייתא מאי חידושא איכא בזה. ג ונראה דחידוש איכא בזה דלא מיבטל האי דם מתורת דם, היינו דאעפ"י שאין בו השיעור בכדי אכילת פרס, מ"מ תורת דם עליו, - משום דאם מיבטל מתורת דם לא שייך לומר בזה כמאן דאיתא, והבן. ד והנה לפי פירושו של הריטב"א דמהני חזותא דדם דמשום זה גם ביותר מאכילת פרס הוי חשיבות להצטרף להשיעור גם מדאורייתא, - יש לעיין בהא דקאמר הש"ס ביבמות יבמה שרקקה דם הוי