נזר הקודש - זבחים קמה

חידשה תורה דלוקה גם בצירוף קרבן, משא"כ באיסור דכל שממנו וכו' בעינן כזית, - וצ"ע, ג וכמו כן מה שכתב הרמב"ם שם בה"ב כל שהוא בקטורת נפסלה, ואם הקטיר ממנה בהיכל לוקה, היינו גם כן החיוב בשביל הקטרת השאור הכל-שהוא, ובעינן שיהי' בצירוף כזית והקטורת משלמת להשיעור ההקטרה, ומחויב בה משום הקטרת השאור, - ומה שכתב הרמב"ם בהיכל, כתב מרן הכס"מ שם דבעינן הקטרה במקום המיוחד לו יעוי"ש. - ולכאורה תמוה דאטו גרע הקטרת הקטורת במזבח החיצון מלוג שמן של מצורע, דאינו טעון מזבח כלל ומכל זה כתב הרמב"ם שם בה"ה במעלה שמן של מצורע עם שאור ודבש לוקה. - ונראה דשאני לוג שמן של מצורע, כיון דאמרה תורה דהוי בלוג שמן של מצורע האיסור דהקרבה על המזבח שאיקרי קרבן, ודינו בזה ככל הקרבנות דאיתנהו בכל שממנו לאשים, א"כ הרי התורה קראה אותו קרבן לאיסור, וממילא הוי דינו ככל הקרבנות שיש להם מקום מיוחד במזבח. והיינו שהתורה קבעה אותו מקום לענין איסור. - משא"כ בקטורת מסתברא שחייבה תורה דוקא על מקום המיוחד. - ומצאתי בקר"א במנחות נ"ז עמד בתמי' בדברי הרמב"ם בזה. - והנכון כמו שכתבנו. ד והנה מדברי הרמב"ם משמע דהקטורת נפסלת לגמרי ע"י העירוב שאור ודבש, מדכתב נפסלה. - ולפ"ז גם בדיעבד הר"ז כלא הקטיר כלל, -והנה במנח"ח מצוה קי"ז כתב דרק לכתחילה אסור להקריב מטעם השאור, ובדיעבד כשר, יעוי"ש, - אבל פשטות דברי הרמב"ם לא משמע כן. וגם בסברא משמע שהקטורת נפסלה לגמרי, מטעם ייתור סמנים. ע"ב תוס' ד"ה בדם. אבל חולין גמורים שרי לשם עצים. - ולכאורה מדוע לא מקדיש להו לשם עצים. ד"ה רואין וכו' ומיהו קשה דאיפכא הו"ל למידק וכו' דהו"ל נראה ונדחה יעוי"ש, ולכאורה יש לומר דאין שייך בזה דחוי מפני שעכ"פ הא נכנס הדם הפר לדם השעיר שגם כן הוי דם קדוש, ואינו דומה לשארי דחוין שנדחה מהקרבה לגמרי, וביותר לשיטת הרא"ש דסבר שהבטל נעשה כהמבטל. - איברא דכבר כתבו האחרונים דרק כח שלילי פועל הביטול ולא כח החיוב. - אמנם לענין דיחוי אפשר לומר דלא הוי דיחוי באופן זה. דף ע"ח אבל נפל לתוך מים ראשון ראשון בטל. - ביאור הדברים מפני שנדחה ואינו חוזר וניעור - ויש לעיין באופן שנפל הרבה דם באופן אשר גם אחרי המראית דם נפל דם בשפע רב, אשר גם זה הדם הבא באחרונה יספיק לשיעור מראית דם, גם בלעדי הדמים הראשונים, ומקום הספק בזה אם אמרינן דלאחר שנעשה המים דם בראשונה ע"י הדם, הרי זה כדם פסולים, וממילא הדם הבא באחרונה, הרי זה כנפל הדם הכשר בדם הפסול, דמדאורייתא כשר ופסול רק משום גזירה, א"ד דדיינינן להדם הזה הבא באחרונה, כדין הדם הבא בראשונה, והיינו שדנין את הדם דלבסוף כמו הדם דבתחילה.- וזהו מפני שאילו לא הי' הדם דבתחילה, אז הי' הדם הזה נפסל מטעם הדחוי.- אמנם מסתבר לומר דהדם הבא לבסוף לא נפסל מדאורייתא. ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' לעיל ד"ה רואין שהקשו בעירה דם הפר בדם השעיר לא חייש ה"ר שמואל מטעם הדחוי. - ובדברינו אתי שפיר, דע"כ דחוי לא שייך אלא הדם שבא בראשונה, משא"כ הדם שבא לבסוף ע"כ דם כשר הוא - ומזה יש לתמוה בדברי הרמב"ם שכתב בפר"ב מפסוה"מ הכ"ב סתם להאי דינא, וצ"ע. א תוס' ד"ה מתיב רבא, תימא דלא מקשה לי' מכל התורה כולה דקיי"ל טעם כעיקר. - ודברי התוס' תמוה מה זה דפשיטא להתוס' דטעכ"ע אסור מה"ת, הלא פלוגתא דרבוותא בזה, ושיטת רש"י גם לפי האמת דטכ"ע הוא מדרבנן. ועמד בזה הגרע"א ז"ל בגיוה"ש - ונראה דהנה בהא דטכ"ע מתפרשא בשתי אופנים. א. טעם בלא ממש, כמו הא דעיגולי נכרים, וכדומה. ב. טעם הבא מן הממש. והיינו שאוכל את הממש, בכדי אכילת פרס. והנה הא דריש לקיש ע"כ הוא באופן השני שאוכל הממש בכדי אכילת פרס, ומכ"ז טעכ"ע בזה לאו דאורייתא. - וע"כ סבר ר"ל דהא דקיי"ל דבאיסורין אכילת פרס שמה אכילה, זהו דוקא בשאוכל האיסור לבדו, רק ששוה באכילת הכזית כשיעור אכילת פרס, בזה אמרה תורה דנחשבת אכילה, ובזה מודה גם ר"ל, אמנם באופן שאוכל האיסור בתערובות היתר, ובשעת אכילה מרגיש גם טעמים דהיתרא, בזה סבר ר"ל דאין בזה איסור מה"ת, מטעם דבטל האיסור ברובא, ברובא, וזהו שאמר הש"ס דסבר ר"ל נותן טעם ברוב לאו דאורייתא. - נמצא לפ"ז דאין זה ענין להא דטעכ"ע דעלמא דפליגי רבותינו, דשאני התם דהוי טעם בלא ממש. - ובזה מקשה רבא מהא דמצה שגם כן ע"כ צריך לומר דאוכל הממש בכדי אכילת פרס, ומשו"ה יוצא ידי חובת מצה, וא"כ מוכח דטעם באופן זה הוי דאורייתא וזהו שהקשו התוס' הכא הלא קיי"ל בכל מקום דטכ"ע באופן זה הוי דאורייתא. ובזה מיושב גם כן הא דהקשה בגליוה"ש בהא דקאמר בש"ס ש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא. ולהכי פטור ממלקות. - -הלא אף אם טכ"ע דאורייתא אין בזה מלקות מטעם דלא הוי בזה רק איסור עשה יעוי"ש, - ובדברינו כוונת הש"ס באופן שכתבנו, ואם נחשב הטעם לממש יש כאן חיוב מלקות גם כן, כמש"נ. ב תוס' ד"ה אלא תימא ור"מ כיון שיש בתבלין טעם מצה ראוי לצאת י"ח כדאמרינן הכא. ונראה