נזר הקודש - זבחים קמד

בתערובות. וליתא בזה תורת ביטול, - וכמו כן בנידו"ד -וצ"ע. דף ע"ו אין לוקחין תרומה בכסף מעש"ש, ופירש"י בירושלים. ולכאורה מאי בעי רש"י בזה, - ונראה דכוונת רש"י לפי מה שמבואר בירושלמי שאין מחללין מעות מעש"ש על פירות בריחוק מקום, וכן כתב הרמב"ם בפר"ד ממעש"ש ה"ו, וא"כ מדוע נקט התנא דאין מחללין על תרומה, וע"כ דמיירי בירושלים מפני שממעט באכילתה, - פירש"י שההפסד הוא לתרומה - והתוס' פירשו מפני ההפסד דמעשר, ובאמת בירושלמי מפרש מפני שניהם, וזהו שמדייק הרמב"ם וכתב בפר"ז ממעש"ש הי"א מפני שהוא ממעט אכילתו ואכילתה. ויש לדייק קצת אמאי פריך הש"ס אמאי לא תותבי' מהא וכו' וקשה הא עדיפא כיון דחזינן שמתיר ר"ש אף במקום שיש מיעוט אכילה לשני דברים, היינו שגורם פסול בין לתרומה, בין למעשר, ומכל זה מתיר ר"ש גם לכתחילה. האי אית לי' תקנתא בסחיטה וכו' והנה מסוגיא זו מוכח דאפשר לסוחטו מותר לכו"ע. - ואנן קיי"ל אפשר לסוחטו אסור, כמבואר ביו"ד סי' ק"ו בשם הרשב"א, ומפרש שם הטעם משום דע"כ אי אפשר שלא ישאר שם מעט. ועי' בב"י. והנה אפשר לומר דשאני בין מבושל לכבוש, והכא בכבוש מיירי. ואין לומר שמיירי שעדיין לא נעשה שיעור כבישה, דע"כ מדלא קאמר רב יוסף דמיירי בשהה שיעור כבישה, וע"כ דבכל אופן יש לסמוך אסחיטה] אבל דוחק לחלק ביניהם - וגם אין לומר דשאני סחיטה דבידים דעדיפא דליתא דע"כ סחיטה דבישול עדיפא טובא. - ואפשר לומר דהכא הוי חששא דבעין. ולא חששא דטעם, והא דקיי"ל אפשר לסוחטו אסור, זהו בחששא דטעם כמבואר, משא"כ היכא דהוי חששא דהבעין. - והיינו בזה שבלעו ירקי שביעית שמן של תרומה, דלאחר סחיטת השמן מהירקות, באופן שיצא הממש, דהיינו השמן של תרומה כבר יצא מהירקות, ואעפ"י שעדיין נשאר הטעם של השמן, דהיינו התרומה, ועדיין אסורים הירקות לזרים בנותן טעם. - אמנם כיון שלא יגיע הפסד לממש של תרומה בזמן ביעור השביעית, והיינו דדין ביעור לירק שביעית האלו אינם גורמים הפסד לממש של תרומה, רק להטעם, ולזה לא חשו חז"ל, ואין זה ענין להא דקיי"ל אפשר לסוחטו אסור בשאר איסורים הנאסרים מפני הטעם. ע"ב תוס' ד"ה לוג, ותימא לי היאך נתן מתן שבע ועל הבהונות מההוא פורתא שקדוש קדושת דמים דשמא אינו מצורע וזורקו לאיבוד, שמן הקודש, - והנה אפשר לומר דכיון דבשביל האיבוד דאלו הטיפין ינצל כל הלוג, ויהי' לו תקנה להלוג, והרי זה כעין מקח, והיינו שע"י האיבוד הקדושת דמים דאלו הטיפין יש לנו לוג שלם לקרבן, והרי זה כאילו מכר הטיפין עבור הקדושת הגוף הלוג, - ולא גרע זה מהא דאיתא בתמורה כ"ג דרבי סבר לא עשו תקנה בקדשים, והקשו התוס' שם וכי מאבדין קדשים בידים, ותירץ כיון שיש ריוח בדבר יעוי"ש, וביאור הדברים דהוי זה כעין חילול ומקח, - והנה למאן דסבר בנדרים כ"ט דקדושת דמים פקעה בכדי בלא"ה אתי שפיר, דמיירי שהקדיש להטיפין בקדושת דמים עד לאחרי הנתינה והמתן שבעה. - ואח"כ נעשה חולין ממילא. בדין כל שממנו לאשים. א דף ע"ז תוס' ד"ה תקוני גברא שאני, תימא אי דאורייתא קאמר אין מתנדבין שמן היכי שרי משום תקוני גברא, ועוד כיון דאין מתנדבין חולין גמורים הוי.-ולולא דמסתפינא אמינא בה דלאחר שמסיק הש"ס, דע"כ מסיק השיריים לשם עצים, א"כ הרי זה כמו לכתחילה הקדיש לשם עצים, והרי זה כמו קרבן עצים, ולרב בעי גם קמיצה, כמבואר במנחות כ"א, ואפילו לרבנן דרבי עכ"פ קרבן הוי, ובזה מודה ר"ש דמתנדבין שמן לקרבן עצים בתורת עצים, דלא גרע מעצים דעלמא. - ועיקר הא דקאמר ר"ש אין מתנדבין שמן, היינו שיהי' השמן קרבן בפני עצמו. - אבל בנדבה דשמן באופן שעיקר מטרתה לעצים, בזה מודה גם ר"ש, וכוונת הש"ס דקאמר שלוג זה יהי' נדבה, היינו באופן הזה, דאם לאו מצורע הוא יהי' הקומץ והשיריים קרבן עצים, וזהו הביאור בש"ס תקוני גברא שאני. היינו מטעם זה דבשביל התקוני גברא, ע"כ נעשה השמן לשם נדבת עצים והדבר נכון יותר אם סבר ר"ש בדין קרבן עצים כשיטת רבי, וכמש"נ. ב ויש לעיין אם יש מלקות באיסור דכל שממנו לאשים הרי הוא בבל תקטירו. - והנה מסוגיא זו דדרשו רבנן דשאור ודבש מותר להעלות לשם עצים, וכתב הרמב"ם פר"ה מאיסו"מ דבשהעלה השאור עם הקרבן, אפילו בקרבן שאינו ראוי להקרבה לוקה, והקשה מרן מדוע לא כתב רבינו דלוקה שתים משום שאור. ומשום כל שממנו וכו' ומחדש דליכא מלקות באיסור דכל שממנו יעוי"ש - אמנם נראה דאין מזה הוכחה דמיירי רבינו דביש בשניהם כזית אחד דלוקה משום הקרבת השאור בצירוף קרבן, והיינו דזהו עצם האיסור דהקרבת השאור שלוקה גם בתערובות קרבן באופן שע"י שניהם נעשה כזית, ולהכי אינו לוקה אלא אחת, משום שאור, דבזה