נזר הקודש - זבחים קמג

דף ע"ה התוס' כתבו להוכיח דסמיכה אינה מעכבת שלוח הקרבן מהא דאיתא בתו"כ מזובו ולא מנגעו שמביא הזב קרבן אף בצרעתו שאינו יכול לקיים סמיכה. - וקשה הא זב אינו מביא אלא עופות, וליכא סמיכה. וצע"ג. ע"ב התפיס בכור לבדה"ב וכו' פירש"י משום דלישקול בליטרא אין כאן עברה על דברי תורה, והקשו בתוס' דהרי בהדיא מוכח בסנהדרין קי"ב דהוי דאורייתא דדרשינן שם יצא בכור ומעשר שאינו נאכל בתורת בהמתו שאינם נשקלים בליטרא. והנה בשיט"מ מיישב לנכון, וביאור דבריו דהעיקר בזה משום דאסור לבזות קדשים, והדבר נמסר לחכמים גדרי הבזיון. וא"כ אפשר דבמקום דאיכא רווחא להקדש ליתא לבזיון להיות נשקל בליטרא. - ומסקנא בש"ס אמר רבי אמי כלום הקנה זה אלא שקנו לו. - והיינו שכיון שאין לו לעצמו זכות ממון זה. א"כ ליתא להאי זכותא בכח מקדיש, - ולא חל בזה הקדש. וממילא אסור בבזיון שכיון שאין בזה התפסה להקדש ואעפ"י שסו"ס יהי' הרווחא להקדש, - אמנם זהו לאו מכח מקדיש הראשון, אלא מתנה הוא להקדש מדעת עצמו, או שצריך גם להקדיש האי רווחא, כתחילת הקדש, והרי זה בדמיון ששוקל בליטרא בכדי שיהי' רווחא ויקדיש זה הריוח להקדש דכיון דעדיין האי ממון הוא של הדיוט, דפשיטא דאיכא בזה בזיון, וזה אסור. דיש ללמוד מזה למכירת ס"ת, אפילו כשרוצה למכור לישא אשה, וכדומה, דפשיטא גם כן שאסור למכור דרך בזיון, בשוק, וכדומה, בכדי שיהי' רווחא יותר, - דאף אם רוצה ליתן הרווחא לעניים אסור, - ומצאתי בגליון מהרש"א שהביא שם בשם שו"ת זרע אברהם יעוי"ש. - אבל נראה להעיר שאינו דומה, דשאני התם בבכור שלא נתנה לו התורה הריווח שבא ע"י בזיון המכירה, וממילא שאין לו זכות כלל בהאי רווחא, כיון שלא נתנה לו התורה זכות ממון זה בזכות מתנות כהונה. - משא"כ בס"ת שע"כ כל הזכותים דממון שיש להם להבעלים בהס"ת להמציא גם ע"י אופן האסור, ע"כ שממון הבעלים הוא, כיון שבעיקרו ממון בעלים הוא, ואין זה ענין לבכור שמקבל מתנה שזכות זה לא נתנה לו תורה, וכמובן, - וצ"ע. תוס' ר"ה הפרו, פירש בקונטרס שיצא לחולין ליגזז וליעבד, וקשה דאפילו בהך פדיון לא נפיק, מידי דהוה אשאר פסוה"מ, וי"ל דמיירי בבכור בע"מ מעיקרא יעוי"ש - וקשה הא משנה ערוכה בכורות י"ד כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדישן דיוצאין לחולין ליגזז וליעבד אחר פדיונן, ותני עלה חוץ מן הבכור והמעשר, ופירש"י משום דקדושה חלה עליהם יעוי"ש, - ומצאתי ברי"ט אלגזי בסוגיא דבכורות ל"א בד"ה וראיתי עמד בתמי' בדברי התוס' יעוי"ש. - אמנם נראה בכוונת התוס' דכתבו כן לפום מה דס"ד אילו לא נאמר לא תפדה, והברייתא דשם מיירי לפי האמת שאמרה תורה לא תפדה, ושללה התורה זכות הפדיון בבע"מ גם כן. עוד תירצו התוס' דשאני בבכור ומעשר שאין בהם צורך גבוה. - ביאור הדברים בזה, דהחילול שהוא לצורך גבוה אין בכחו לעשות להקרבן חולין גמורים, משא"כ פדיון שהוא צורך חולין שפיר יכול לעשות להקרבן חולין גמורים גם להיות מותר בגיזה ועבודה. וע"כ דזה ג"כ אילו לא נאמרה תורה לא תפדה. אבל עכשיו ששללה תורה לגמרי זכות הפדיון בודאי שאין לנו שום הבדל ביניהם, ובין שארי קדשים, - דע"כ אמרה תורה שגם פדיון שהוא צורך הדיוט וחולין, אין בכחו להוציא הקרבן לעשותו חולין גמורים. - ומיושב בזה גם כן הא דהקשה בריטב"א שם מהא דהספרי, כמבואר שם, והוא גם כן מהטעם שכתבנו, - והיינו דהספרי מיירי לפי האמת, שהתורה שללה לגמרי זכות פדיון להוציא לחולין גמורים, וכמוש"נ. תוס' ד"ה איכא וכו' הא דאמרינן גבי בהמה שנמצאת וכו' יעוי"ש.-והנה לפי מה שכתבו אחרונים, כמבואר באד"א סי' ט"ו, דהא דלא מינכר עפ"י סימני גדלות. - זהו חששא גרידא דרק מיעוט איכא בן שנה דמיחזי כבן שתי שנים - א"כ אין מקום לקושית התוס', דשם בקדושין יש לנו למיזל בתר הרוב, - והכא בתערובות כיון שלא מינכר לפנינו, זהו מטעם שלפעמים מתרמי הכי דבן שנה מחזי כבן שתים. שם במשנה נתערבו חתיכות בחתיכות יאכלו כחמור שבהן. ומשמע אפילו אם החמור מיעוט, הוי הדין להחמיר בכולן.- ויש לעיין מדוע לא דנין בזה תורת ביטול ברובא, ואפשר לומר דלא שייך ביטול בזה, כיון דעדיין היתר הוא, וכמו שכתבו הפוסקים דלא שייך ביטול להיתר. - ולאחר שנעשה המיעוט נותר, לכאורה אית לנו לומר דיתבטל הנותר המיעוט ברובא, ויאכלו כולן בזמן של הקל. וממילא אין בזה הבאת קדשים לפסול. כיון דסו"ס מתאכלין כולן בתורת קדשים.- אמנם לא כן משמע מדשנה לנו התנא סתם יאכלו כחמור שבהן, משמע דלאחר שנעשה המיעוט נותר, דאז גם הרובא גאסר.וכן מורה לשון הרמב"ם בפר''ו מפסוה"מ הכ"ב, וכן יש להוכיח מהא דאיתא לקמן בגמ' מי דמי חתיכה שבחתיכות לית להו תקנתא כלל. משמע מזה דדין חמור עליהם לגמרי גם בבואם לפסול. - וקשה מדוע לא תתבטל החתיכה האסורה ברובא. - ואפשר לומר דכיון דנתערב בעודו היתר. והאיסור בא בתערובות, הרי זה כנולד האיסור בתערובות שכתבו הפוסקים דלא שייך ביטול. דוגמא לזה כתב הגרע"א ז"ל לענין תערובות חמץ קודם הזמן איסור. וזמן הפסח אוסרו דהוי נולד האיסור בתערובות