נזר הקודש - זבחים קלט

ע"ז, א"כ הרי הוא נהנה עכשיו מע"ז, היינו מאבדון שלה, שזה גורם סיבת ההיתר. ולכן מפרש הרמב"ם בכוונת רב דבעינן שיהי' הנפילה בשנים, ונמצא דנפילה דהיתר ואיסור גורמים ההיתר, וזהו בדומיא לר' אליעזר, דבעי שנים, וצ"ע. ע"ב חביות של תרומה שנפלה בק' חביות וכו' לא אמרינן איסורא ברובא איתא.- ולכאורה האי דינא סותר לדינא דרב דלעיל שאמר בהא דפירשו ארבעים דתלינן איסורא ברובא. - וק"ו הדברים אם באיסור ע"ז דחמיר אמרינן כן, כש"כ באיסור תרומה- ומצאתי גם כן בשיט"מ שכתב להדיא דהאי דינא הוא לאפוקי הא דרב דלעיל, - אבל תמוה לפ"ז פסקי הרמב"ם דלעיל בדיני ע"ז פוסק כרב בפר"ז מע"ז, ואילו בדין זה דתרומה פוסק להאי דינא בפרט"ו מתרומות, - איברא לפי פירש"י לעיל שפירש דלהכי כשפירשו ארבעים ונתערבו באחרות מותרות מטעם ס"ס יעוי"ש, וא"כ אתי שפיר גם הכא ולא הוי האי דינא דר"ה בלאפוקי דרב, ואתי שפיר גם פסקי הרמב"ם, ומצאתי בלח"מ שהעיר בזה בסברא זו.- אבל לא כתב שכבר נחית רש"י לפרש בזה כן. אמנם לדעתי תמוה, מדוע באמת לא אמרינן באיסור זה דתרומה להיות תולין איסורא ברובא, הלא כיון שאין זה מאלו שאוסרין במשהו, וגם לא חמיר איסורא כע"ז, - ומדוע לא תלינן איסורא ברובא. ונראה דבשתי אופנים מצינו שאמרו חז"ל דליתא לביטול. א. מטעם חשיבות. ב. מטעם חומרי האיסור, והנה בהא דע"ז בדינא דרב דלעיל דמיירי בע"ז שהדין בזה דליתא תורת ביטול להאיסור. מטעם שהחומר האיסור אוסר במשהו, אף שאינו דבר חשוב באופן שהחשיבות יגרום סיבת מניעת הביטול. - כמו טבעת של ע"ז, דע"כ אינו בהחשיבות דאת שדרכו לימנות. ולא הוי יותר מכל שדרכו למנות דקיי"ל דלא הוי בזה החשיבות דלמנוע הביטול, והיינו שע"כ קיי"ל כר' יוחנן בזה דאת שדרכו למנות שנינו מבואר בטור ובשו"ע סי' ק"מ דלאו מטעם חשיבות נגע בה בהאי דינא דטבעת וכיון שאין בזה תורת חשיבות, אלא חומר האיסור גרידא - לכן תלינן איסורא ברובא.- אמנם בדינא דר"ה בהא דחביות שהוא מטעם החשיבות שנתנו חכמים בזה תורת קבוע. - וישנו להענין פתיחת תורת פריש מקבוע -וע"כ שאמרינן בזה כדין קבוע דעלמא דדנין בזה כל דפריש מרובא פריש, והאיסור מונח במקומו. - ואתי שפיר פסקי הרמב"ם שפסק להני שני הדינים, דינא דרב, ודינא דר"ה - שם כגון דאיערב נקובת הקוץ בדרוסת הזאב - ויש לעיין דהא ע"כ האי נקובת הקוץ באופן דלא הוי מום וכגון דהדרא בריא, וכמו שפירש"י - וא"כ קשה למה ירעו עד שיסתאבו, ימתינו עד דחזינן דהדרא בריא, דאז יבורר לנו דהלא הדרא בריא טרפה היא, וההדרא בריא כשרה היא. - והנה לולא דברי רש"י הייתי מפרש דמיירי שהיתה הנקובת הקוץ באופן שלא נעשה מום כלל, - אמנם לפירש"י קשה כדלעיל. - וצ"ע. הכא מבואר דאין מביאין קרבן על סמך הבדיקה דלבסוף. - ורש"י בד"ה נפולה כתב הטעם משום הקריבהו נא לפחתך יעוי"ש, - וביאור דברי רש"י בזה דאפילו אם לאחר הבדיקה נתברר לנו שכשרה היא, אולם אסורה היא מצד הריעותא שיש בה המביאה לנו להסתפק בטרפות, וזהו מטעם הקריבהו נא לפחתך, דע"כ גם ספק טרפה לא הוי לכבוד ולתפארת להתכבד בזה לפני שרים, ולכן כל שיש בה ריעותא דספק טרפות אסורה לקרבן מטעם ודאי, משום הקריבהו וכו' - ובזה יש ליישב הא כתב הרמב"ם פר"ב מא"מ ה"י בטעם הטרפות משום הקריבהו נא לפחתך, - וזה תמוה, דהרי בהדיא ממועט טרפה מקרא דמן הבקר, - וכאשר תמה בזה מרן הכס"מ, - אמנם כוונת הרמב"ם בספק טרפה שאסור משום הקריבהו וכו' ואסור לסמוך אבדיקה דבסוף והיינו שמטעם זה אסורה מטעם איסור ודאי, משום הקריבהו וכו'. - וכוונת הרמב"ם שכתב לנו לאשמיענו בכללית הטרפות שנכללים בזה גם ספק טרפות ג"כ הנדרשות בדיקה בפנים לאחר השחיטה, וזה אסור לנו בתורת ודאי איסור משום הקריבהו וכו'. ריש לקיש אמר כגון דאיערב בנפולה נפולה נמי ליבדקה קסבר עמדה צריכא מעת לעת הלכה צריכה בדיקה וכו' - והנה יש לבאר בדין בדיקת נפולה אם הוי מדאורייתא או מדרבנן. א הנה מקור הדין דבדיקת נפולה הוא בחולין נ"ו בהא דתנן דרסה וטרפה בכותל וכו' אם שהתה מעל"ע ושחטה כשרה, ושם בגמ', אמר ר' אלעזר וכו' אחת זו ואחת זו צריכה בדיקה יעוי"ש - ומבואר גם שם בחולין נ"ב דגם בבהמה צריכה בדיקה אחרי ששהתה מעל"ע - הרי מבואר דתרתי בעינן שהי' דמעל"ע, וגם בדיקה בפנים - וכתב הר"ן הטעם דבעינן תרתי, משום דשני חששות יש בהא דנפולה, חדא, חששא דריסוק אברים, ועוד חששא שמא נקרעו האברים או נפסקו, ולהוציא משני החששות בעינן תרתי, דהשיי' דמעל"ע מברר על ריסוק אברים, כי זה אינו בבדיקה לחוש האדם, והשיי' דמעל"ע מברר כי ליתא להריסוק. - והבדיקה דרושה לברר על חששא דנקרעו או נפסקו האברים יעו"ש. - וסברת הרמב"ם דהבדיקה היא גם כן מחששא דהריסוק אברים, והיינו שיכול האדם לברר גם חששא דריסוק, אם לא ימצא שינוי מראה בהאברים, ולא מהני הבדיקה תוך מעל"ע מפני שאין הריסוק ניכר עד לאחר המעל"ע, כמבואר בב"י יעו"ש, והנה