נזר הקודש - זבחים קלח

דהספק ע"כ לא נכלל בשם העצם של ביצת עוף טמא. להיות ברי'. - וא"כ אין בזה חשיבות הברי'- ובלא"ה כיון שעיקר תורת הברי' הוא מדרבנן, הוי זה ספיקא דרבנן, - ושפיר פריך הגמ' אמאי נתערבו באלף כולן אסורות. ז תוס' ד"ה אלא וכו' והא דאמרינן ביבמות דחתיכה של חטאת טמאה וכו' תעלה. התם אפילו תתבטל לא חשוב ראוי להתכבד יעו"ש והנה הרא"ה בספר בדק הבית כתב כיון דלא מיתסרא בגופה, אלא מחמת טומאה דאתיא לה מעלמא לא חשיבה ובטלה,- ודבריו תמוהין מאד דהרי אין זה דומה לחתיכה שבלעה איסור דלא אמרינן בזה דין חתיכה הראוי' להתכבד מטעם שהאיסור הבלוע אין בו ראוי להתכבד משא"כ חתיכת חטאת שנטמאה. ע"כ הרי הוא עצם האיסור כנבלה. עוד הקשו דא"כ מאי מוכיח הש"ס דאת שדרכו לימנות שנינו, הלא אפילו אם אמרינן כל שדרכו למנות שנינו, הכא שאני מטעם דהוי איסור דמעלמא אתא עלה, שכבר הקשו בזה במשמרת הבית. - ונראה לומר דסברת הרא"ה בזה שכתב דבחתיכת חטאת שנטמאה מטעם חיבה"ק לא הוי הטומאה מצד עצמה, רק דין הוא בקודש, ומה"ט טמאה בלא הכשר, ואין זה ענין לטומאה דחולין שבעצם טמאה היא, משא"כ הכא שהטומאה אינה בעצמותה רק דין הוא על האדם, שמוזהר מלאכלה, ואין בזה איסור חפצא, רק איסור גברא. - וכבר כתבנו לעיל מזה בענין חיבה"ק. - ומה"ט שפיר הוכיחו בש"ס דאמרינן את שדרכו למנות, דאם אמרינן כל שדרכו למנות, א"כ אין ביטול לחתיכת חטאת טמאה, מטעם דכיון דבחולין באופן זה הוי להחתיכה חשיבות של טומאה לענין טהרת הקודש, מטעם דהטומאה הוי בעצמותה, ואעפ"י שבחטאת אין זה טומאה בעצמותה, אמנם עכ"פ זה לא גרע מכל שדרכו לימנות, ושפיר מוכיח בש"ס דכל שדרכו לימנות שנינו. דף ע"ג תוס' ד"ה רבי יהודה אומר וכו' ותירץ דהא דתרומה עולה באחד ומאה בנפלה לתוך חולין מתוקנין דאי אפשר להמבטל, דהיינו החולין להיות כבטל וכו' -בעיקר הענין יבואר אצלנו במקו"א, וביותר בסוגיא למנחות שם. ע"ב אמר רבא השתא דאמרי רבנן לא נקריב אי מקריב לה מרצה. וקשה וכי אפשר לומר כן, הלא כיון דמדאורייתא מרצה, היאך יביא קרבן אחר, דהוי מדאורייתא חולין בעזרה.- ואפשר דכוונת הש"ס שישאר בלא ריצוי כלל - או דמיירי בנדרים ונדבות דיביא אחר ויתנה, וצ"ע, - עי' בהשמטות לשיט"מ. רש"י ד"ה אי מקריב, פירש אפילו הוכרו לבסוף אסורין יעוי"ש. - ותמוה הרבה מדוע לא מהני הכרה כיון שע"י ההכרה נתברר הדבר למפרע, והרי זה דיחוי בטעות דלא הוי דיחוי, כמבואר לעיל י"ב דאם אכל חלב והפריש קרבן והורו בי"ד שחלב מותר וכו' דהוי דיחוי בטעות ולא הוי דיחוי, והקרבן כשר, וה"נ תיקשה מדוע לא מהני הכרה דלבסוף - ומצאתי באור שמח בפרט"ז ממ"א שעמד בזה בתמי'. - ונראה לפרש בזה דשאני הכא דעיקר הדיחוי נעשה על ההיתר, היינו שאמרו חכמים ואסרו להקריב, באופן שמן הדין מותר מטעם דכל דפריש מרובא פריש, והביאור דרובא הוי בירור מעליא גם מצד הטבע כידוע שיטת הפוסקים בזה, נמצא דחכמים עשו גזירה על המבורר דהיתר, - ומזה למד רש"י דגם הכרה דלבסוף לא מהני דמה לי הבירור דהכרה. או הבירור דהרובא, שהוא גם כן בירור בטבע. ואין זה ענין להא דדיחוי בטעות דלעיל, דשאני הכא שהדיחוי נעשה מראש גם על המבורר. וכמש"נ. - ובזה יש ליישב הא דקשה מהא דתנן לקמן ע"ח אם לא נמלך ונתן כשר, ואעפ"י שאסור לכתחילה, וזה לכאורה דלא כדברי רבא שאמר הכא דגם דבדיעבד לא הורצה באופן שאסרו חכמים מתחילה, - וכבר עמד בזה בטורי אבן ר"ה כ"ח באבני שוהם יעוי"ש- ובדברינו אתי שפיר דשאני התם שמעולם לא דחו שם חכמים את ההיתר המבורר, רק אסרו בזה לכתחילה מטעם גזירה, ולהכי דבדעיבד אם לא נמלך ונתן כיון שעכ"פ זרק דם כשר על המזבח, ולא הי' חל הדיחוי על המבורר, משא"כ הכא בדינא דרבא שבתחילה אסרו חכמים, ודחו גם ההיתר המבורר, ולהכי אינו חוזר ונראה, וכמש"נ לעיל. דף ע"ד אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה א"ר טבעת של עכו"ם שנתערבה במאה טבעות וכו' רב דאמר כר' אליעזר וכו' אנא נמי תרתי קאמינא, ופירש"י שימכור שנים שנים, ביאור הדברים דבעינן שתהי' בכל מכירה של היתר, והנה הרמב"ם פר"ז מה' ע"ז כתב האי דינא דרב וכתב ונפלו שתים מהם לים הגדול יעוי"ש, וע"כ דמפרש בהסוגיא תרתי קאמינא קאי אנפילה. - ויש להבין ההבדל בנפילה בין נפילת שתים לנפילת אחד. דבשלמא אם נפרש דקאי ההשתמשות של הנאה אתי שפיר, וכדפירש"י דבכל חד איכא למימר מדחברי' לאו דאיסורא זה נמי לאו דאיסורא, אבל לפירושו של הרמב"ם מאי איריא בנפילה לים הגדול אם נפל אחד תלינן דאיסורא נפל. וכמו כן בנפלו שתים תלינן דאיסורא נפל, ומה יוסיף בהיתר בנפילת השנים. - עוד יש לתמוה הלא עיקר סברת רב דסבר כר' אליעזר, והרמב"ם הא לא סבר כר' אליעזר כמו שמבואר בפ"ו מפסוה"מ הלכה כ"א, וגם בפירוש המשניות כתב דהלכה כחכמים. - אך בזה אפשר לומר דמפרש הרמב"ם דהא דקאמר בש"ס רב דאמר כר' אליעזר, היינו דכמו שסבר ר' אליעזר באיסור דאורייתא בתערובות חד בחד, כמו שכתבו התוס'. - אבל תיקשה הא דלעיל, - ואפשר לומר דכוונת הרמב"ם בזה דאם אמרינן דהנפילה דהאחד, והיינו בזה שאנו תולין דהנופל היתה בשל ע''ז