נזר הקודש - זבחים קלז

נעשה המום בקדשים שפיר נפדה, ואם חולין הוא הרי אינה צריכה פדיי' יעו"ש, - הרי מתבאר בדברי התוס' דזה לא איכפת לן מה שמספיקא אינו ראוי לאכילה, וא"כ ממילא לאו בר פדיי' הוא, - וקשה מב"ב פ"א בקונה שני אילנות דמספיקא אינו קורא מסיק שם דמטעם זה אינו מביא ג"כ משום דנקרא אינו ראוי לקריאה יעו"ש. - הרי חזינן דגם מספק נקרא אינו ראוי. - וה"נ כיון דמספיקא אינו ראוי לאכילה. - ויש לומר בזה גם כן כיון שאינו ראוי לאכילה, קרינן בזה ואכלת, ולא לכלביך. - וראיתי מתרצין דכיון דלא הוי הכא אלא איסור דרבנן, דהרי מדאודייתא ברובא בטל, - אבל לפ"ז תצא דין מחודש דבתערובות חד בחד לא יהי' הדין פדיי', וזה תמוה הרבה, - ובאמת נראה בכוונת התוס' בתירוצם דשאני בזה כיון שאין האיסור מצד עצמו על הקדשים, רק האיסור מפני התערובות, ובזה שפיר נקרא ראוי לאכילה, ושאני התם בב"ב דהוי ספיקא דדינא שזהו ספק איסור בעצמותו. - וזה מבואר גם כן מדברי התוס' יבמות צ"ט ד"ה ואין מוציאין שכתבו דכיון דאם יבא אלי' ויאמר שהוא כהן וכו' ראוי לעבודה קרינן לי' יעו"ש, - והיינו דכיון שאין זה ספיקא דדינא רק ספיקא בתערובות הוי בגדר ראוי, - וסברא זו מבוארת גם כן ביבמות מ"א ע"ב, - וזהו גם כן כוונת התוס' הכא א דף ע"ב תוד"ה וליבטלו ברובא, דמטעם ברי' אין לומר דלא בטל וכו' ואיסור חטאת המתה ושור הנסקל אפילו שלם לא חשיב ברי' וכו' דכשאסרו הכתוב בין גדול ובין קטן יעו"ש - וקשה לי דלטעם זה מדוע לא חשיב שור הנסקל ברי' דהרי אסרו הכתוב גם כן בין גדול ובין קטן, דהרי גם עוף קטן שהרג את הנפש נסקל, ודינו כשור הנסקל. - וע"כ צריך לומד דכיון דכתיב בשור הנסקל ולא יאכל את בשרו, ע"כ הכוונה בזה דלא אסרה תורה שלימותו של השור, אלא בשרו, ואין בזה תורת ברי' - אבל יש להעיר לפ"ז מאי פריך שם בב"ק מ"א בשרו למה לי, - והא איצטרך קרא לאשמעינן לאפוקי מתורת ברי' - זה לא קשה מטעם דחשיבות הברי' הוא מדרבנן, - גם בעיקר דבריהם יש להבין מניין לרבותינו לומר דבעוף סמא וגיה"נ כוונת התורה לאסור בתורת ברי'. ובנבלה וחלב ודם כוונת התורה על שיעור. והנה בחולין צ"ו כתבו התו' שם דבעוף טמא ובניה"נ דוקא שלם שמו עליו.- משא"כ נבלה חתיכה נמי משמע נבלה יעוי"ש, ויש לעיין ההבדל בזה, - ועוד דלפ"ז לא יתחייב אדם על כזית מגיה"נ, או כזית מעוף הטמא עד שיאכלנו בשלימותו כיון שמשמעות הכתוב דוקא שלם. ב ונראה בכוונת דברי התוס' דהכא דשאני בין אם אסרה התורה את המין, לבין אם אסרה התורה את האכילה, והיינו דהנה בעוף טמא אסרה התורה את המין עוף טמא כמו שמצינו שחשבה התורה להמינים הטמאים, ויש בהם גדולים וקטנים ואסרם. זה חשיב ברי', והיינו שהתורה אסרה להברואים האלה. - וכמו כן בניה"נ אסר הכתוב את המין גיה"נ באיזה אופן שהוא, בין גדול, ובין קטן,- אמנם לר"ש דסבר דלא בעינן בריית נשמה, וגם חטה חשובה ברי', ע"כ סבר גם כן דלא נאמרה תורת בדי' במין. - ולזה שפיר הקשו התוס' שם מדוע יתבטלו ערלה וכלה"כ. ג והנה לא זכיתי להבין קושייתם בזה הלא כיון שמצינו בערלה, שגם העצים של ערלה אסורים. כמבואר בערלה פר"ג, וב"ק ק"א, וכמו כן בכלאי הכרם, גם התבן והקש אסורין בהנאה. כמבואר ברמב"ם פר"ה מכלאים, וא"כ חזינן שלא אסרה תורה בזה ענין ברי', דהעצים והתבן ע"כ לאו ברי' נינהו. ד הש"ך ביו"ד סי' פ"ו הביא דעת הטור דסבר כשיטת הפוסקים דלא בעינן בריית נשמה, וביצה טריפה חשיב ברי' ואינה בטלה יעוי"ש. - ודברי הטור תמוה הרבה הלא ביצה טרפה הוי כמו נבלה דלא חשיבה ברי', וע"כ דכמו שעצם הגבלה והטרפה לא חשיבה ברי', ע"כ לא עדיפא ביצת טריפה מטרפה עצמה. - וכבר הקשו בזה האחרונים. ה ונראה דהנה מצינו בחולין ס"ד דאיתא שם אמר חזקי' מניין לביצת טמאה שהיא אסורה מן התורה שנאמר ואת בת היענה וכי בת יש לה ליענה, אלא זו היא ביצת טמאה, והובא שם בשיט"מ בשם הר"מ, דקבעי מניין לביצה שהיא חשובה ברי', שלא להתבטל ברוב, ולהכי מייתי קרא דקרי לה בת היענה יעוי"ש, - ביאור הדברים דכיון דהתורה קורא לביצה דטמא בשם העצם בשם בפני עצמו, ע"כ התורה עושה לביצה למין בפני עצמו, מין מיוחד, וזהו מין ברי'. - ואיתא שם בתוס' דביצת טרפה מסברא ילפינן מביצת עוף טמא, מטעם דעוף מעוף ילפינן. -נמצא לפ"ז דגם ביצת טרפה מפורש בתורה בהדיא במין בפני עצמו, כמו ביצת עוף טמא, כיון שנכללו ביחד בשם אחד, והרי המה כמין בפני עצמו, וזהו סברת הטור דביצת טרפה חשיב ברי'. ו ובזה יש ליישב הא דקשה לשיטת הטור דביצה חשיבה ברי' א"כ מאי פריך בש"ס ביצה ג' ע"ב דמוקים הש"ס שם הא דתניא ומספיקא אסורה. דמיירי בספק טרפה. דלפ"ז אמאי אסורה כשנתערבה באלף, - ולשיטת הטור אתי שפיר, כיון דסבר דביצים טרפות ברי' הוי - וכבר עמדו בזה גדולי האחרונים, הכו"פ והגרע"א, - ובדברינו אתי שפיר דע"כ סברת הטור דדוקא ביצת טרפה הוי ברי', היינו מהטעם שכתבנו מפני שהיא נכללת בשם העצים של ביצת טמא, וכל זה בודאי טרפה, משא"כ בספק טרפה אעפ"י שאסורה היא מטעם ספק טרפה, שהוי ספד"א, - אמנם לענין ברי' ודאי שאין זה ברי' דהספק