נזר הקודש - זבחים קלה

י"ל כיון שקידשה בשור כולו ולא סמכה דעתה על הדם. - כמו שכתבו התוס' והרשב"א שם לענין אחר. ז אמנם נראה בזה דשני ענינים נינהו הא דדם לאו בכלל בשר, והא דדם ישנו בכלל שור. והוא, דאף אם אמרינן דדם ליתנהו בכלל בשר, מ"מ י"ל דבכלל שור ישנו גם דם, דהענין שור כולל כל הנוגע ושייך לחיותו דשור, ולכהפ"ח דבר שעושה טרפה, - והנה עיקר האיסור הנאה בשוה"נ, נלמד מהא שנאמר השור יסקל, היינו דהחיוב סקילה אוסרתו. - וביותר אם אמרינן דגם מחיים נאסר,- ופליגי בזה רבותינו הר"ת והרבינו אפרים - וכיון שעיקר האיסור הוא מהשור יסקל, ובכלל שור גם דם בכלל, כיון דהדם הוא הנפש, והר"ז חיותא דשור, ועצם שור הוא, - והא דאמרה תורה ולא יאכל את את בשרו. לדרשא אתא לאסור אף באופן דעבדי' כעין בשר, כגון דשחטי', אבל אין זה עיקר האיסור, והיינו דעיקר האיסור משור נלמד, מהא דכתיב השור יסקל, ודם בכלל שור הוא, והעור אינו בכלל שור, והיינו ע"כ העור שלא נעשית טרפה עי"ז, וזהו בפחות משיעור גלודה, משום דמה שנצרך לחיותא דשור בכלל שור הוא, וממילא ע"כ דם בכלל איסור הוא.- ואתי שפיר טפי הא דהמקדש בשוה"נ שאינה מקודשת. -ובדברינו יבואר לנכון הא דאיתא במכילתא משפטים פרשה ו' ולא יאכל את בשרו למה נאמר להביא דמו וחלבו ועורו יעוי"ש - ולכאורה תמוה טובא הלא מבואר דדם לא הוי בכלל בשר, וא"כ היאך דרשו לאיסור דם אבל בדברנו אתי שפיר, והיינו דכוונת התנא דדם בכלל שור הוא, ודם נכלל בהנאת עור, והיינו דכמו שרבתה תורה להנאת עורו מאת, על זה אמר התנא שע"כ גם דם ישנו בכלל איסור, והיינו משום דנכלל בענין שור, וכמש"נ. ח והנה לאחר שרבתה תורה להנאת עורו מבעל השור נקי, פשיטא שגם שער בכלל זה,- דענין נקי מנכסיו כולל כל ההנאות, - והנה לולא שרבתה תורה, אז הוי אמרינן דכשם שעורו מותר מפני שאינו בכלל שור, כן ע"כ גם השער, דפשיטא שלא עדיף וחמור שער מהעור. - ולפ"ז תמוה מאי פריך הסוגיא בעירוכין ז' ע"ב בהא דתניא האשה שמתה נהנין בשערה, ובהמה שנהרגה אסורה בהנאה, ומה הפרש בין זה לזה. הא שאני בהמה דרבתה תורה לאיסור מבעל השור נקי, שזה לימוד לכל הבהמות הנהרגות מטעם בי"ד. כמו שכתבו הראשונים. וזה לא שייך באדם. ואנו דנין להשער אינו גופו. - ועוד לשיטת התוס' נדה נ"ה ע"ב ד"ה שמא, דעור אינו בכלל מת, ודוקא בבהמה רבתה תורה. מבה"ש נקי.- א"כ פשיטא שכיון שהעור מותר, א"כ כש"כ השער,- וא"כ מאי פריך הגמ' מ"ש זה מזה, - ודוחק לומר דכוונת הש"ס דיש לנו ללמוד לכל בע"ח הנאסרין במיתה, וגם אדם בכלל. - וצע"ג ט והנה בהיותי בזה עלתה לי להסתפק אם השער נקרא מגופו בתם לגבות מן השער את הנזק. - והספק בזה כיון דמצינו דבאדם הוי השער זה חוץ לגופו. - ובשוה"נ לולא דרבתה תורה ג"כ לא הי' נאסר. וא"כ גם לענין נזקין אין זה מגופו-- א"ד כיון דעכ"פ מחובר הוא יש עליו תורת גביי' מטעם זה. |והנה אם רבתה שער זנבה אחד שהזיקה גובין הנזק מהם כשם שגובין מנוצתה אם דבתה כו', והיינו משום דכיון דמגופה קא ינקי כמ"ש השיטמ"ק ב"ק מ"ז ע"א ד"ה וכתב הר"ם ע"ש. וכיון שאין יכולין לעקור את השער עם השרש אלא לגזותן. פשיטא דגובין מכל השער. הגה"ה] תוס' דה עפ"י ע"א, פירש הקונטרס משום מודה בקנס וכו' - ונראה דאפילו אמרי שנגמר דינם בבי"ד פלוני אין נהרגין על פיהם וכו' -ביאור הדברים משום דאין ממיתין עפ"י עצמו, וכמו שכתב הרמב"ם פרי"ח מה' סנהדרין ה"ו וז"ל גזירת הכתוב הוא שאין ממיתין בי"ד ולא מלקין את האדם בהודאת פיו אלא עפ"י שנים עדים יעוי"ש. - והנה מרן בכס"מ לא ציין מקור הדין. - והמגדל עוז כתב שם מקור הדין במכות פר' אלו הן הלוקין יעוי"ש. - ובאמת ליתא שם מקור לדין זה. - אמנם הדין הזה מבואר להדיא בתוספתא דשבועות פר"ה ובספרי שופטים פסקא פ"ח, ומיתת השור דהוקשה למיתת הבעלים, גם כן אין ממיתין עפ"י עצמו, וכמש"נ. תוס' ד"ה ברובע וכו' - הכא מסקי דרובע ונרבע אסורין בהנאה - והנה התוס' כריתות כ"ד מביא שיטת הר' אפרים דסובר דדוקא בשור נוגח אסרה תורה בהנאה, ולא בשארי נסקלים. - והנה מפשטות הסוגיא ב"ק מ' ע"ב, יש בנוגח שאין ברובע, ולא חשיב שם שיש בנוגח איסוה"נ. - משמע בהדיא כשיטת התוס' דכל הנסקלין אסורין בהנאה. בדין רובע ונרבע ע"י בן נח. א ברובע ונרבע. - פירשו רש"י ותוס' דמיירי עפ"י ע"א או עפ"י הבעלים, דאם עפ"י עדים להדיוט נמי אסור, - ומסקי התוס' דהעיקר תלוי בגמ"ד. ויש לעיין היאך הדין בבן נה שנהרג בעד אחד ובדיין אחד, אם נחשב זה לגמר דין גם כן, - ונפק"מ לדינא בבהמה הנרבעת לנכרי שנהרג עלי' בע"א ובדיין אחד. אם נאסרת הבהמה כדין אחר גמ"ד, - והנה החכ"צ בסי' פ"ד החליט בדין זה דאין בזה תורת גמ"ד. - דענין גמ"ד בבי"ד של ישראל נאמר, וזה ליתא בזה"ז יעוי"ש, -ובמנח"ח מצוה ג"ב השיג עליו יעוי"ש.-והנה לדעתי נראה ראי' מפורשת לזה שאין גמ"ד אלא בבי"ד של ישראל, איתא