נזר הקודש - זבחים קלג

ועורו, מאיזו סיבה שתהי'. - אמנם בחיים חיותו שעדיין לא נאסר בהנאה, וחזי עדיין להשתמשות של חי, שפיר נקרא בעלים על השוד"-וזהו סברת התוס' דהאי שור איתא במכירה, היינו כל השור כולו, ובדמיון שכתבנו. - והקשה לי בני הר"ח שליט"א דלפ"ז מאי פריך הש"ס ב"ק ע"א והא לאו דמרי' קטבח, - וקשה הא לשיטת התוס' הוי שפיר בעלים מעליא דהרי איתא במכירה, - ונראה דשאני בין טביחה למכירה. דאעפ"י שישנו במכירה להאי שור, וקרינן לי' בעלים מעליא, - אמנם כל זה דוקא במכירה, שהמכירה נתפסת על השור כולו, מטעם שכתבנו, דכל השור משועבד עבור ההשתמשות הזה. - אמנם בהא דטביחה דהחיוב התורה עבור הטביחה דהשור, דע"כ בעינן לזה גם השווי' של עצם השור ממש. שהרי זה ענין טביחה, המורה על עצמיות השור ושיווי העצמי, ופריך הש"ס דכיון דהאי שור לא שוה מידי. לענין עצמיותו, דהיינו לטביחה, וא"כ לא הוי וטבחו כולו באיסורו. ואין זה ענין להא דמכירה, כמו שכתבנו. ועל זה משני הש"ס דהוי כל השור בשיווי ממון מטעם כל הגורל"מ. ועוד י"ל דכיון דאין לו לבעלים זכות לעכב מיתתו והכל מצוון עליו לבערו, לא מקרי בעלים לתבוע מיד ההורגו אף שטבחו ולא סקלו ובטל מצות סקילה מ"מ לענין עיקר המיתה אין לו לבעלים זכות בעלות. אבל שומר מדין גל"מ יכול לעכב מיתתו בב"ד עד שיחזרנו לבעלים. וצ"ע. עוד י"ל דלמאי דס"ד דגנבו מיד בעלים פריך דלאו דמרי' משום דכיון דאין יכול ליהנות ממנו סתמא מתיאש כדאמר כריתות כ"ד א' דסתמא אין דעתו על רכיבה לביה"ס ולאו דמרי' הוא לגמרי. ומשני דגגבו מבית שומר ושומר דעתי' עלוי' כדי להחזירו. א"ג דפריך דמשמע דמשלם דו"ה כשיווי שור גמור. ופריך דלאו דמרי' טבח ומשני בגנב מבי"ש דמפסידו כל השור]:

ג וע"כ הא דהקשו התוס' בהא דמכירה ולא הוקשה להם מהא דטביחה. - והיינו דהתוס' הקשו למסקנא דהש"ס שם שמשני לענין טביחה דמיירי בגורלמ"מ, ועל זה הוקשה להתוס' דזה תינח בטביחה דשייך גורל"מ. - אמנם במכירה דלא שייך גורל"מ מטעם דכיון דאיתא בעינא ויש לבטל המכירה, והדרא להשומר, וא"כ אין כאן שום גורלמ"מ. - וכעין מה שכתב הקצה"ח בסי' שפ"ו דבדבר דאיתא בעינא לא שייך גורלמ"ם,-ולזה ולזה הקשו התוס' והא ליתא במכירה, ועל זה כתבו דאיתא במכירה במעט ההשתמשות של הנאה שיש להבעלים בזה, דהיינו שנשאר עדיין להבעלים הנאה זו בגוף השור. וכמו שנתבאר לעיל, - והאופן דמכירה לא מיירי דוקא בשומר כי לא מעלה ולא מוריד בזה שומר, אלא מיירי שגנב מהבעלים עצמו, ומכר, ועל זה חייב דו"ה - ואעפ"י שהבעלים בעצמן ליתא בטביחה, אמנם מפני שיצוייר גם בטביחה דשור הנסקל באופן שיהי' מופקד אצל שומר שפיר קרינן לזה איתא בטביחה, ואיכא במכירה כיוון שאין חסרון מצד עצמיותו, ובזה מודה ר"ל דקרינן בזה תנאי דישנו בטביחה וכמובן. ועוד יש לפרש דקושית תוס' דליתא במכירה אם שוה"נ אסור מחיים הוא אף למסקנא דאע"ג דאצל שומר ואצל גנב חשיב ממון מדין דבר הגל"מ כמ"ד. מ"מ ליתא במכירה מצד הלוקח שהרי הלוקח אינו זוכה כלום שאי אפשר לי' ליהנות מאומה ממנו, שהרי אצל הלוקח אינו גורם לממון. ולזה תירצו דלדעת ר"ת ניחא דהלוקח מותר ליהנות ממנו. ופי' זה נראה, דאי משום דהשור בעין לא חשיב גל"מ. א"כ גם על הגנבה לא יתחייב כפל וא"כ אינו חייב גם על הטביחה בתשלומי דו"ה אמרה רחמנא ולא תשלומי גו"ד, אלא ודאי מה שמוציאו מיד השומר ע"מ שלא להחזיר הוי כמזיקו, וכן מכירה לאחרים חשיב כמוסיף הוצאתו מיד בעלים והפסדו. ושפיר יש לדון בזה משום דבר הגל"מ כממון דמי. ונראה ראי' לזה מהא דאמר ב"ק ע"ז ב' דקדשים שחייב באחריותן בעלי מומין איתנהו במכירה ור"ל בחיוב דו"ה על מכירה וכיון דלר"ש אינו חייב על קדשים שחייב באחריותן רק משום גורם לממון, ואם איתא דמכירה חשיבא כאיתא בעינא וליכא בזה דין גול"מ א"כ מודה ר"ש דמכר הגנב קדשים שחייב באחריותן אינו משלם דו"ה וא"כ מאי הרויח ר"ל שם בסוגיא דמוקי לה בשוחט בע"מ בחוץ אכתי ליתא במכירה דהא אין חייב דו"ה על מכירת קדשים שחייב באחריותן. אלא ודאי מכירה לא חשיבא כאיתא בעינא.ומיהו י"ל דלאו ראי' היא כלל דהתם כשמכר באמת קנה לוקח מדין פדי' והדמים שביד הגנב קדושין והלכך שפיר חייב דו"ה משום גול"מ שהפקיע השור מיד הבעלים לגמרי ומיהו למאי דמבואר בתוס' תמורה ל"ב א' ד"ה מקדישין, דקדשי מזבח שהוממו אין לפדותן אם הבעלים מוחה שהרי דמי פדיונן שלו להביא קרבן אחר. י"ל דבאמת אם רצה הבעלים מוציא מיד הלקוחות ומבטל הפדיון. ואין להקשות א"כ למה חשיבא מכירה לחייב דו"ה לאו קושיא היא, דהא ר"ל סבר דחיוב דו"ה לפני יאוש אע"ג דלא מהני מעשיו וה"נ אע"ג דמכירת גנב לאו מכירה היא מחמת דהבעלים יכול למחות הפדיון. מ"מ כיון דזה לא הוי רק חסרון מחמת שאינו של הגנב בזה גלתה תורה דחשיבא מכירה לענין דו"ה, אבל בתמימים דלא הוי מכירה משום שהן הקדש ואין להן פדיון בזה לא חשיבא מכירה אלא לענין דו"ה. ולפ"ז מבואר דמכר הגנב קדשים שחייב באחריותן חייב דו"ה אף שהבעלים נוטלים הבהמה מן הלוקח וחשיב גול"מ. ומיהו י"ל דאה"נ אם הבעלים מוחה ליכא דו"ה כיון דהשתא נשארה הבהמה בקדושתה ולא חשיבא מכירה כלל והא דקרי לי' איתא במכירה היינו אם הסכים על הפדיון:

ד ויש לעיין לר"ת דלא נאסר שוה"נ מחיים היאך הדין בפרה אם מותר החלב, - וכמו כן יש להסתפק על אבר שנפרש משוה"נ. והנה מבואר סנהדרין פ' א' ב', דעיברה ואח"כ נגחה ולדה אסור נגחה ואח"כ עיברה וילדה קדם גמ"ד למ"ד זוז"ג מותר ולדה