נזר הקודש - זבחים קלב

זביחה הוי שתי שמות נפרדות, ושפיר יש לחייבו שתים, משום טרפה, ומשום נבלה, זה הוי סברת התוס', נמצא דעיקר הספק אם חל איסור נבלה על איסור טרפה לחייבו שתים, תליא בפלוגתא דרבוותא, והם הרמב"ם והתוס'. והוא ספקא דדינא, טז והנה גם בהא דפסק הרמב"ם דנקובת הוושט הוי נבלה מחיים, ודבריו סותרין ממה שכתב בא בוה"ט דלא הוי נבלה כל זמן שמפרכסת, - וכבר עמדו בסתירה זו בתבוא"ש ובדגול מרבבה ליו"ד. - והגאון בעל תבוא"ש כתב לחלק בין איסור לטומאה, דהיינו דאף בטומאת נבלה לא הוי מחיים, אבל איסור נבלה ישנו גם מחיים. - ותמוה מסוגיא זו דאיתא ואי אשמעינן טרפה משום דאסורה מחיים, אבל נבלה כו' יעוי"ש. - הרי מבואר דליתא לאיסור נבלה מחיים. ע"ב מטהר הי' ר' מאיר וכו' באווזין ותרנגולין, ופירש"י ובלבד שיהו קדשים בפנים, יעוי"ש- ותמוה דע"כ היינו קדושת דמים, וא"כ אין זה ענין כלל להא דקדשים בפנים, - ובשיט"מ מבואר דאף בחולין ממש הדין כן. בעי ר' ירמי' ערף עז מהו וכו' - והנה מדוע לא בעי בשנמצאת העגלה טרפה שפסולה לעריפה כמבואר בחולין י"א, וברמב"ם פר"י מה' רוצח, אם עריפתה מטהרת מדי נבלה, וכמו שמצינו בירושלמי פר"ט דסוטה דבעי שם להאי בעי' והובא במל"מ פר"ג מאבוה"ט. - אמנם מדחזינן שלא בעי ר' ירמי' בעי' זו בשנמצאת העגלה טרפה, ע"כ צריך לומר כיון דהכא מיירי לר' מאיר, ולר"מ ע"כ כמו שחזינן דסבר במליקה דמטהרת טרפה מנבלה, כן ע"כ גם עגלה ערופה טרפה מטהרת עריפתה מטומאת נבלה, ולהכי בעי רק בערף עז, כיון שלאו בת מינה דעגלה ערופה היא, כמבואר ברש"י ובתוס'. מתיב רב נחמן וכו' לא צריכא שמתה והא דלא משני שנמצאת העגלה טרפה, מדלא משני הכי, - משמע שסבר סתמא דהש"ס דעגלה ערופה טרפה עריפתה מטהרת אותה מטומאת נבלות. אמנם ליתא דהש"ס רוצה לאוקמי' הברייתא גם אליבא דר' מאיר, ולדידי' ודאי דעריפת עגלה מטהרת גם טרפה מטומאת נבלה, וכמו שכתבנו לעיל.- והרמב"ם השמיט להאי ספק דהירושלמי. ע"כ נראה דמפרש הרמב"ם דהירושלמי בעי אליבא דר"מ, ולדידן דלא קיי"ל בזה כר"מ, הרי זה כמו שהדין במליקה דעוף טרפה במקדש, וכמו דלא מהני המליקה לטהר העוף מטומאת נבלות, כן לא מהני העריפה. לעגלה ערופה טרפה לטהרה מטומאת נבלות דשחטה מישחט וכו'. - ויש לעיין בעגלה ערופה ששחטה דאסורה בהנאה, כמו דקיי"ל ירידתה לנחל איתן אוסרתה, היאך הדין בשנפדתה אח"כ, דהרי מבואר דמהני לה פדיון, כמבואר בתוספתא, והובא במל"מ פר"י מה' רוצה, וא"כ לאחר הפדיון שמותרת בהנאה, היאך הדין לענין אכילה, אם מותרת באכילה, אם אמרינן כיון שעכשיו לאו עגלה ערופה היא מותרת באכילה גם כן כיון שנשחטה, א"ד כיון דבשעת השחיטה לא פעלה השחיטה מעשה היתר אכילה, וא"כ הרי חסר בזה כח המתיר. - דוגמא לזה הא דכתב הר"ן פר"ב דחולין, לענין שוחט בהמת חברו לע"ז אעפ"י שאין אדם אוסר דבר שא"ש- מ"מ אסורה באכילה, מטעם דלאו איהו אסר לה, אלא דלא שרי לה יעוי"ש, - וה"נ הרי לא שרי לה בשעת מעשה השחיטה. - ועוד דהרי ע"כ צריך לומר דהעגלה ניתרת מכאן ולהבא לאחר הפדיון, ולא למפרע, וא"כ השחיטה לא פעלה היתר בשעתה -וצ''ע פרק שמיני. בדין איסוה"נ דשור הנסקל א דף ע"א תוס' שם הובא שיטת הר"ת דשור הנסקל אינו נאסר מחיים, והביאו התוס' ראי' לזה מהא דאיתא בב"ק ע"א גנב שוה"נ וטבחו משלם תשלומי ד' וה', ואמאי והא ליתא במכירה, ושמעינן לי' לר"ל דכל שישנו בטביחה ישנו במכירה. וכל שאינו בטביחה אינו במכירה, וה"ה לכל שאינו במכירה אינו בטביחה. ולשיטת ר"ת ניחא שיכול למוכרו לרכוב עליו עד בית הסקילה, או ליהנות בו מעט עד אותו שעה, או אם היו בי"ד מתעצלין בסקילתו יעוי"ש - ותמהני טובא הלא ע"כ הנאה זו אינה אלא בגדר השתמשות גרידא, דהיינו שיש להבעלים פירות, וזהו הנאה דהשתמשות, אבל עצם גוף השור ע"כ אינו של הבעלים, וא"כ ליתא בגניבה דהאי שור עצם גניבת גוף השור, אלא הוי בזה שגנב השתמשות דהשור מהבעלים של ההשתמשות,- וא"כ הרי זה כגנבת כלים גרידא, ואין בזה חיוב דו"ה, דאינו נוהג אלא בשור ושה בלבד, וצ"ע, ב ואפשר לומר דכיון שיש להבעלים השתמשות ע"י הגוף, הרי זה כאילו הגוף עצמו של הבעלים, והרי זה בדמיון מי שיש לו שור חלש באופן שאינו שוה מאומה, בעד בשרו ועורו, דהיינו שאינו חזי לאכילה, ומכל זה נחשב בעלים עבור מעט ההשתמשות שיש לו להבעלים בו, ומטעם זה גם בשור שנגמר דינו ליסקל, גם כן בשרו ועורו אינו שוה מאומה, והרי זה כאילו נתקלקלה בשרו ועורו