נזר הקודש - זבחים קכז

ג והנה בעיקר הקושיא של הגאון בגבו"א, יש להעיר הא כיון שיהי' טמא הנושא. וא"כ איכא על הנושא איסור כניסה לעזרה. - וע"כ צריך לומר דסבר הגאון כשיטת הצל"ח בפסחים ס"ט דכל שהוא לצורך אינו נטמא. ד הואיל והיא מתרת את האיסור אין מטמא בגדים אבית הבליעה. - מזה גם כן יש להוכיח דע"כ חטאת העוף הבא על הספק אין לו טומאת בית הבליעה אף מספק, והיינו מפני שגם הוא מתיר את האיסור. ומכשירו בקדשים וא"כ ע"כ מסתבר שאין בזה טומאת נבלות אף מספק וזה הוי היפוך דברי התוספתא שכתבנו לעיל. ה אלא קדשים אידי ואידי פסולין נינהו, אמר רבא אם הועילה לו שחיטת חוץ לחייבו כרת לא תועיל לו לטהרה מידי נבלה. - מבואר מזה דשחיטת עוף קדשים בחוץ מטהרת מידי נבלה, וכן מבואר ברמב''ם פר"ג מאבוה"ט הי"ב.- וקשה לכאורה נימא כל מילתא דאמר רחמנא לא תעבוד אי עביד לא מהני ומצאתי שהעיר בזה בקובץ יגד"ת ולכאורה אפשר לומר דזה נכלל במה שאמר רבא אם הועילה לו השחיטה לחייב כרת וכו' - וכבר העיר בזה כן בנו"ב סי' ט' לענין שחו"ה ולענין או"ב יעוי"ש. - אבל באמת אין מזה הוכחה כלל, דהרי סברת רבא הכא בזה הוא רק לענין זה, שמתחילה עלה על הדעת לומר דעוף קדשים הנשחט בחוץ יהי' מטמא בבית הבליעה, מטעם דכיון דדינו הוא במליקה, והרי היא כמתה. - ועל זה קאמר רבא דע"כ גם השחיטה הועילה בזה מדחזינן שחייב כרת עבורה, וא"כ הרי אינה כמתה אמנם עדיין תיקשה מדוע אינה מטמאת טומאת נבלות, מטעם כמדא"ר לא תעבוד אי עביד לא מהני, וכמובן. ו אמנם הדבר כפשוטו דלא אמר דבא האי כללא דכל מילתא דאמר רחמנא לא תעבוד אי עביד לא מהני, אלא דוקא בדבר כזה שהוא ענין חלות. דהיינו שהחלות הוא העיקר בזה וע"י החלות יולד ענין חדש, וזה שייך בקנינים, ובהפרשת תרומה, והקדש, וכדומה- אמנם בדבר שאין בהם ענין חלות כלל. אלא מעשה הכשר גרידא, בזה אזלינן בתר מעשה, ואין זה ענין כל מלתא וכו' וזהו הביאור בדברי המרי"ט בהא דהשוחט בשבת. - והדברים מבוארים למבין. ז ע"ב תוס' ד"ה רבי יהודה אומר תימא אפילו נבלה גמורה לא תטמא לר' יהודה דלא חייל איסור קדשים וכו' יעוי"ש, - ונראה דאפשר לומר שאין כאן איסור קדשים כיון דקיי"ל קדשים שמתו יצאו מדי מעילה מטעם דלא חזי לא לגופי' ולא לדמי כמבואר ריש מס' מעילה, ה"נ במלק ונמצאת טרפה. כיון דעופות לא בני פדיי' נינהו, ויצאו מדי מעילה, וכמו שכתבו בקדושין ג"ז לענין שחו"ח שיצאו מדי מעילה מטעם דתורת קדשים שמתו יש בזה - ושפיר חל איסור נבלה בזה, כיון דליתא בזה איסור קדשים. וכמבואר בתוס' מעילה י"ב ד"ה וכי. ח תוס' ד"ה אי טרפה חייה פירש הקונטרס משנטרפה ירדה לה טומאה ומהיכן תלך ממנה, ותימא הוא לומר כן דלא מצינו בע"ח מטמאין יעוי"ש. - ונראה לדעתינו בזה בסברת רש"י דשאני טומאת נבלות דכיון דאין לה רק בביה"ב, נמצא דע"כ כל עיקר הטומאה הוא בחלות הטומאה, שמוכנת הוא העוף להיות מטמא להאוכלה-בזה בזה סבר רש"י שהכנה זו תוכל להיות מוכנת גם בחיים משנעשית טרפה, והיינו שיש לה טומאה. - וזהו בכח החלות הטומאה, ועיקר הקרא דנבלה וטרפה בא להורות לנו בדין נבלת עוף טהור. - והנה בסברא זו יש לבאר הא דכתב הרמב"ם בפר"ג משחיטה אם נשבר המפרקת וכו' הרי זה נבלה מחיים, - ותמהו רבים היכן מצינו טומאה מחיים. -וביותר תמוה דהרי כתב הרמב"ם בפ"א מטו"מ הט"ז בהמה שנשחטה אינה מטמאה עד שתמות. - אמנם אפשר דכוונת הרמב"ם הכא בפר"ג משחיטה בעוף טהור, ושייך בזה טומאה מחיים, היינו החלות של הטומאה, אעפ"י שאינו מטמא עדיין, - אמנם יש בזה חלות הטומאה כדין נבלת עוף טהור. - ונפק"מ אם תלש כזית ממנה ואכל. נטמא בטומאת בית הבליעה לטמא בגדים ש שעליו. - משא"כ התם בפר"א מאבוה"ט דמיירי לענין בהמה שאין בה טומאה עד שתמות. - וכמש"נ לעיל. ט דף ע' וחד לשיעור אכילה בכדי אכילת פרס סד"א הואיל וחידוש הוא וכו' - ביאור הדברים דכיון דטומאת ביה"ב העיקר הוא מטעם הקיבוץ חלקי נבלות עוף טהור בבית הבליעה, נמצא דדין זה לא הוי באכילה, רק דין הוא בבית הבליעה, וא"כ גם ביותר מכדי אכילת פרס תצטרף החלקים לכזית, ובזה משמע לנו שדין הוא גם באוכל. ותנאי הוא לזה דבעינן שתבוא לבית הבליעה בתנאי דאכילה. - ואין זה ענין להא דחולין ק"ג דאיתא שם סברא דמטעם חידוש הוי סד"א דלא מהני אכילה, בכדי אכילת פרס, רק בעינן אכילה בבת אחת, כמבואר שם, - וכבר עמד בסתירת הסוגיות הגאון במנח"ח מצוה קס"א יעוי"ש, - והיינו דשם כיון דחיוב התורה אף על גידין ועצמות שאינן בני אכילה ואין ביה"ב נהנה מהם כלל, ועיקר החיוב מטעם הבליעת הגרון, וא"כ שפיר הוי אמרינן דבעינן הבליעה בבת אחת. - ומיושב שתי הסוגיות, כמש"נ. י תוס' ד"ה יבוא תימא למאן דאית לי' איסור מוסיף וכו' - ונראה דשאני הכא בחלב, דהנה בכל מקום דאמרינן איסור מוסיף, ואיסור כולל, זהו באופן אשר בלעדי האיסור המונח עליהם הי' האיסור חל. - על זה אמרינן איסור מוסיף ואיסור כולל