נזר הקודש - זבחים קכה

יש לחלק דשאני התם דיבש כל האבר כולו. וחסר פעולת אבר לגמרי, ולכו"ע באופן זה נחשב לחסר, כיון שאינו עושה פעולת אבר, - אבל באופן שהאבר בכללו עושה פעולת אבר, ורק במיעוטו יש בו יבשות, בזה יותר מסתבר לדון תורת נקובה, וכדברי מרן הכס"מ. - ועיקר דברי הרמב"ם תמוה מדוע נחית לפרש מטעם חסר. אשר כפשוטו הוא ענין נקב. - ובקונטרס לריאה ביארנו לנכון שיטת הרמב"ם. עוד נראה דאפשר לפרש הא דיבשה גפה היינו שגם ניטלה, וכמו שפירשו התוס' הכא הא דניסמית עינה, היינו שנחטטה. - אבל יש לחלק דשאני הא דנסמית עינה שאין זה שייכות לחסר בלא חטיטה. - והיינו שמפני חסרון חוש הראות. - אין לחשבו לחסר. מטעם כיון דעכ"פ עצם העין עדיין אחוז בגוף הבע"ח באחיזה גמורה דבוק היטב. - משא"כ יבשה גפה, ש שעצם האבר אינו אדוק בגוף, וסופו להיות ניטל, בזה יש לחשבו לחסר אף שאם לא ניטלה עדיין. דף ס"ט ת"ר יכול תהא מליקה שהיא לפנים וכו' - והנה מכבר עמדנו על הספק, לפי מה דקי"ל דמהכניס אב הטומאה בעזרה חייב כרת, וכמבואר במס' עירובין ק"ד, וברמב"ם ה' ביאת מקדש פ"ג הט"ז היאך הדין בנבלת עוף טהור, שגם כן תורת אב הטומאה עלי' לטמא בגדים. אם יש חיוב כרת להמכניס נבלת עוף טהור במקדש. - ומקום הספק בזה דאפשר דכיון דאין לזה טומאה רק ע"י אכילה, אין עליו תורת טומאה עדיין, ואין זה כשרץ דעלמא, שהוא אב הטומאה גם קודם הנגיעה, משא"כ בנבלת עוף טהור שאפשר שלא נעשה אב הטומאה רק אחרי אכילה, א"ד דבאמת יש תורת אב הטומאה על נבלת עוף טהור גם קודם אכילה, רק שתנאי הוא בזה, דאין בזה תורת טומאה רק על אופן זה דאכילה, ואכילה הכא כנגיעה דעלמא, - ומכבר הימים הצעתי חקירה זו לפני חכמים, והערני בזה כמה הערות מסוגיות, ונרשם אצלינו במקו"א באריכות, - ואח"כ ראינו שנשמע זה בין החכמים בקובץ יגד"ת סימן נ"ז. - אמנם עתה נראה שע"כ דין זה מבואר להדיא בסוגיא זו בברייתא - כאשר יבואר. א ת"ר יכול תהא מליקה שהיא לפנים מטמאה בגדים וכו' ופירש"י שע"כ אין כוונת התנא על חטאת העוף הנאכל לכהנים, דבזה פשיטא שאין בזה שום טומאה כיון שמצות אכילה יש בזה, וע"כ דטהרה גמורה יש בזה רק על עולת העוף בעי התנא דאפשר כיון שאין לזה היתר אכילה אפשר שגם תטמא בבית הבליעה יעוי"ש - ואם אמרינן דיש איסור הכנסה לנבלת עוף הטהור, וא"כ ע"כ אית לן לומר שאין טומאת נבלות לעולת העוף, דאל"כ תיקשה היאך אפשר לומר שאמרה תורה להקריב עולת העוף, הא עובר אאיסור הכנסה טומאה למקדש, ובפרט להקריב, וא"כ כמו שע"כ אנו אומרים שאין טומאת נבלות לחטאה"ע, מטעם זה שאמרה תורה לאכלו, א"כ פשיטא גם כן שאין טומאת נבלה לעולת העוף מטעם שאמרה תורה להקריבו - וע"כ צריך לומר שאין בנבלת עוף הטהור תורת אב הטומאה, ומותר להכניסה לעזרה, ושפיר שואל התנא דאפשר שיש תורת טומאת נבלה לעולת העוף, היינו אם יעבור אדם ויאכלנו. ומזה ראי' ברורה להחקירה שכתבנו. אמנם נראה דאין מכאן ראי' לד"ז. דהנה יש לחקור למאי דסלקא דעתין שמטמאה בגדים אבית הבליעה. איך יהי' הדין לענין איסורים אי חייב עלה משום איסור נבלה - למ"ד איסור חל על איסור. א"ג לענין לקברו בין רשעים גמורים - ונראה דודאי לא קיל איסור מטומאה וכי היכי דהויא נבלה לענין טומאה. הויא נבלה לענין איסור. ולכאורה מוכרח כן דהא אמרינן דנבלת עוף טמא אינה מטמאה בגדים אבית הבליעה משום דכתיב נבלה וגו' לטמאה בה מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה כו' ואם כן אם איתא דהאוכל עולת העוף אין בו איסור של בל תאכל נבלה. א"כ אין בו גם משום טומאת נבלה. אלא ודאי יש בו גם משום איסור נבלה. אבל זו אינה ראי' למה שכתבו תוס' לקמן ד"ה ר' יהודה דאין צריך רק שיהא במינו איסור נבלה. ומ"מ הדבר מבואר דכי היכי דחשיבא נבלה לענין טומאה חשיבא נבלה לענין איסור. ויש לחקור עוד אם האוכלו חייב ג"כ משום טריפה. דהא כל מליקה קדמה לה טריפות בפסיקת שדרה ומפרקת. וגם בפסיקת רוב קנה ונקובת הושט. דכל זמן שהיא חיה, אינה נבילה אלא טרפה. ולאחר שמתה לא פקע איסור טריפה כמש"כ תוס' חולין ל"ב א' ד"ה ורמינהו, תבנא לדינא דלמאי דהוי אמינא דעולת העוף מטמאה בגדים אבית הבליעה. ה"נ חייבין עלה משום איסור נבלה וטריפה. וא"כ יש לתמוה איך יתכן דיש בה איסור נבלה וטריפה וכשר לקרבן והלא טריפה פסולה לקרבן, ואע"ג דמיעוט דטריפה כתיב בבהמה. ועוף מבהמה ליכא למילף כדאמר חולין כ"ג א' משום דאין תמות וזכרות בעוף לא אמרו שם אלא לענין נרבע ונעבד דהוקש לבעל מום. אבל שאר פסולים ילפינן. ועוד למסקנא פסול משום ממשקה ישראל כמש"כ תוס' מנחות ו' א' ד"ה כתב. ואיך יוכשר בקרבן דבר האסור משום נבלה וטריפה, אלא ע"כ צ"ל אע"ג דכל נבלה וטריפה פסולה לקרבן זו כשרה וכדאמר מנחות ו' א' דטריפה הותרה מכללה אצל גבוה. שנבלה וטריפה זו שנעשית כמצותה ע"י מליקה הותרה. וכיון שהותרה אין כאן נבלה בעולם. דאין חילוק בעצם בין שחיטה למליקה כמו שאמרו מאי אכפת לי' להקב"ה בין שוחט מן הצאור לשוחט מן העורף אלא לא נתנו המצות אלא לצרף את הבריות. וכיון דלענין גבוה אינה טריפה ולא נבלה אין תימא במה שהוא ריח ניחוח בהקטרתה אלא שהסתפקו חכמים אם יש לחלק עיקר מליקתה דבמה שנוגע למצותה, היינו הקטרתה ומצוי דמה. מליקתה