נזר הקודש - זבחים קכד

על משהו. - והוא שהי' נחתך מעצמו המפרקת בלא רוב בשר והשלים במשהו להיות רוב- אבל לפי מה שפירש"י שיעור שהיי' משמע דבעינן חתיכת כל הרוב בשר. וזהו השיעור, והנה ע"כ סברת רש"י בזה דכיון דבעינן ענין מפסיק בין הסימנים, להכי בעינן מעשה חשובה, - וזהו סברת הבהל"ו בזה. אבל נראה דשני ענינים הם הא דשחיטה, והא דמליקה - והוא דהנה שונה ענין מליקה משחיטה - דענין שחיטה הוא בתור מתיר, - ועינן מליקה הוא בתור מכשיר. - והנה בענין מתיר חידשה תורה דלא בעינן מיתה רק שחיטה סגי, - ולהכי סגי בעוף בסימן אחד. - אבל במליקה לא הוי הכוונה להתיר רק הכוונה בתורת מכשיר. - ובזה בעינן גדר עבודה, ולא סגי במיפך חיותא. - אלא בעינן מיתה ממש, - ומטעם זה נראה לחדש דבזה שאני מליקה משחיטה. - והוא דבשחיטה שתלוי במתיר נקראת שחיטה גם במפרכסת, אבל במליקה תלוי במיתה דוקא, - ואינה מוכשרת לעבודה עד גמר מיתה. - ומצאתי להגאון בספר ברית אברהם חיו"ד סי' כ"ג, שכתב גם כן דבמליקה לא מהני כל זמן שמפרכסת. - והיינו דבעינן שתהי' המליקה באופן שתוגמרה המליקה עם המיתה ממש,- ולהכי בעינן בעולת העוף שני סימנים.- משום דעבודת המליקה שהיא בתורת מכשיר, בעינן שתהי' העבודה נעשית עם גמר החיים. ובחטאה"ע בעינן סימן אחד עם רוב בשר דהמפרקת. וזהו הכל להכוונה שכתבנו. -ומה"ט בעינן שיעור שהיי' גם באופן זה המביא גמר החיים, - ובאה לידי מיתה ממש. ובזה בעינן שיעור יותר גדול - והיינו שיעור כזה המביא מיתה. - וזה רוב בשר דהמפרקת, דקיי"ל דמטמא באהל, - והיינו כי זה הוי מיתה ממש. - וכמש"נ. פרק שביעי. דף ס"ו ע"ב תוד"ה ואלא במיצוי וא"ת אי לא שני אלא במיצוי אמאי מועלין למ"ד היתר שחיטה שנינו וכו' - הנה מעולה לא קשה דתמיד יש בה מעילה כיון שכליל הוא, - ועי' בקדושת יו"ט, שכתב שט"ס יש בתוס' - ועיקר הקושיא מחטאת. והנה בשיט"מ כתב ליישב דדוקא היתר שחיטה מוציאה, מדי מעילה משום דלאחר שחיטה הוכשר לקבל הדם, אבל בעוף דליכא קבלה לא מהני היתר מליקה לאפוקי מדי מעילה יעוי"ש, ולכאורה מאי נפק"מ בזה, הא עכ"פ המליקה פעלה ההכשר לעשות הזאה והמיצוי. ונראה בהבנת דבריהם דהנה בשחיטה אשר מטרתה קבלת הדם, זהו הגורם הסתלקות המעילה מהקרבן, והיינו שסיבת הפרדת הדם מסלקת המעילה, משא"כ במליקה שאינה ענין הפרדת הדם, ואנו דנין להדם עם העוף כדבר אחד ממש, ובזה כו"ע סברי דלא הוי היתר מעילה רק ע"י הזריקה. דף ס"ח תוד"ה אימר וכו' וא"ת למ"ד לאו דאורייתא למאי איצטרך קרא לחטאת העוף באה על הספק, וי"ל דאתא קרא למימר להביא על הספק כמו בבהמה אשם תלוי, - ביאור הדברים דאמרה תורה שמחויב להביא קרבן על ספק, -וקשה הא פשיטא שיש בזה חיוב הבאה מטעם דצריך הכשר לקדשים, ואפשר לומר דסברת התוס' דהוי אמינא דמספיקא מותר בקדשים, וכמו לשיטת הרמב"ם דכל הספקות מותר מן התורה, ואתי קרא לאשמעינן דמספיקא גם כן איכא חיוב קרבן. ונעלם מהגאון רי"ט אלגזי בפר"ג דבכורות בד"ה גרסינן, דברי התוס' האלו. והנה יש לעיין בדבר הטומאה בבית הבליעה בחטאת העוף הבא על הספק, והיינו אם יש בזה ספק טומאה אם אכל ממנה כזית, והנה מפשטות דברי התוס' שכתבו דחידשה תורה בספק חטאת העוף חיוב הבאה באשם תלוי, א"כ משמע דתורת ודאי קרבן עליו, ופשיטא שאין בזה טומאה. - אמנם בתוספתא פר"ז מבואר דיש בזה טומאה מספק, והדבר צ"ע, - והרמב"ם השמיט תוספתא זו בהלכותיו. ע"ב תוד"ה ושנסמית וכו' - היינו שנחטטה, דמחוסר אבר וממעטינן לה בפ"ק דקדושין כ"ד מדכתיב מן העוף ולא כל העוף פרט לשיבשה גפה וכו' - אבל לא כן דעת הרמב"ם בפר"ג מאיסו"מ ה"א שכתב סתם דניסמית עינה, ולא פירש דמיירי שנחטטה. - וע"כ דעתו דבכל גווני נחשב לחסרון אבר. - אעפ"י שהאבר מהודק היטב. - ולכאורה תמוה מניין לרבינו לחדש שגם בחסרון חושי להאבר נחשב לחסר האבר. - ונראה דלמד רבינו מהא דהקשו התוס' שם למ"ל קרא למחוסר אבר הא אפי' לב"נ אסור מטעם שאמרה תורה הבא בהמה שחיין ראשי אברים שלה, - ולדברי הרמב"ם אתי שפיר דלב"נ נאמרה ההלכה בחיות ראשי אברים שלה, דהיינו חיי גופני. - ולישראל נאמרה לאיסור גם בחסרון חיי חושני. דהיינו דחסר להאבר פעולת אבר, היינו פעולת החוש, כמו הכא בני סמית עינה, דאעפ"י שהעיין אדוק היטב. ורק חסר לו חוש הראות, ג"כ אסור לישראל. ובדברינו אלה יש להצדיק דברי מרן הכס"מ - דהנה דעת הרמב"ם דיבשה הריאה טרפות שלה הוא מטעם חסר, כמבואר בפ"ח ממ"א, ותמהו על זה שם הכס"מ. - ולכאורה מבואר כדברי הרמב"ם בהא דקדושין דלעיל. דאיתא שם דיבשה גפה דנחשב לחסרון אבר. - אבל לפי מה שכתבנו יש