נזר הקודש - זבחים קיט

יבמות דע"ב ד"ה שלא בזמנו ע"ש, וכיון דחלה זו אף אם תישרף בבקר, דין נשרף בזמנה יש לה, ובנשרף בזמנו לכו"ע אינו נשרף בלילה, א"כ קשה אמאי קתני ומניחה עד הערב, ואז שורפין אותה. - א"ו דה"ט דנשרף בלילה דכיון דמעיקרא לשריפה הוקדשה, דהא במפריש חלה בטומאה מיירי, זה דומה לחטאות הנשרפות או לשתי הלחם הבאות בפנ"ע למ"ד דלשריפה אתיין כדאיתא בסוגיא דמנחות הנ"ל. - דמצוותן בכך, וכל כה"ג שריפתן כשירה בלילה. הרי מוכח להדיא ממשנה זו דכל שמצוותן בכך נשרפין בלילה, ולק"מ מזה על הירושלמי הנ"ל, וגם דברי הרמב"ם בפ"ג דיו"ט ה"ט דפסק דישרוף אותה בערב א"ש כיון דמשעת הפרשה לשריפה עומדת וכנ"ל, ולפ"ז יש ליישב ג"כ דברי הרמב"ם בדין גר חנוכה הנ"ל, דשפיר משכחת שמן שריפה שנשרף בלילה, כגון שנטמא קודם הפרשת תרומה. דמ"מ הרי חייב להפריש ממנו תרומה בטומאה וליתנה לכהן ליהנות בשריפתה וכמבואר ברמב"ם פ"ב דתרומות הי"ד ע"ש, ובכה"ג כיון דמשעת הפרשה לשריפה עומדת, אין לה זמן קבוע לשריפתה, ושפיר פסק דמדליקין נר חנוכה בשמן שריפה, משא"כ מתני' דאין מדליקין, דמשמע דבשמן שריפה סתם מיירי, ולכן אוקמוה בירושלמי כמ"ד של"ב נשרף אף בלילה. נמצא לפ"ז דלק"מ על דברי רבנו יוסף הנ"ל, דודאי מצות שריפת קדשים לא הוי מצות עשה שהז"ג, דהא לכו"ע איכא מ"ע זו בלילה, בשמן שריפה שלא הי' לי' שעת הכשר לאכילה, וכן נשים מפרישין חלה בטומאה ו ושורפין בלילה מה"ט. ועיין האוח"ת סימן צ"ו ובטו"א ר"ה ל' דסתרי אהדדי ופשוט לי' להטו"א דדברי הירושלמי שמשוה תרומה טמאה לנותר. לענין זמן שריפתן קיי"ל כן להלכה, ולא כן דעת הנו"ב שם, ולפי האמור מיושב מה שהוקשה לשניהם. גם י"ל מדוע לא כתב הרמב"ם וכן הטמא אינו נשרף אלא ביום. כמ"ש וכן הפגול, היינו משום דבטמא כתיב בהדיא באש ישרף אצל נותר ובכל שריפת פסולי המוקדשים הללו הצריך הכתוב שתהי' ביום וכמ"ש הרמב"ן שם, אבל פיגול שאינו אלא מטעם שהוא בכלל הנותר וכמ"ש הרמב"ם שם לכן הזכירו להדיא שאינו נשרף אלא ביום, ואדרבה אילו הי' הדין משונה אצל טמא הו"ל להרמב"ם להזכירו בהדיא. א"ו דכל קדשים שהי' להם שעת הכשר לאכילה שעה אחת, ורק אח"ז חזרו ונפסלו, לעולם אין נשרפין אלא ביום, ע"כ הגה"ה, דף נ"ז בכור לכמה נאכל וכו' אמר לו רבי בכור מתנה לכהן וחטאת ואשם מתנה לכהן, מה חטאת ואשם ליום ולילה, אף בכור ליום ולילה,-ויש לעיין הא יש להשיב מה לחטאת ואשם שכן נאכל לפנים מן הקלעים, - משא"כ בכור שנאכל בכל העיר שזה נלמד בבכור מדמקשינן לחזה ושוק של שלמים יעוי"ש - אם אנו לומדים בכור בבנין אב מחטאת ואשם אית לן לומר גם כן דנאכל בכור לפנים מן הקלעים כחטאת ואשם, - אמנם עדיין קשה הא יש להשיב מה לחטאת ואשם שכן אסור לזרים. - משא"כ בכור, וכמו כן יש להשיב גם בעצם המתנה שאינו דומה חטאת ואשם לבכור, דמתנה דחטאת ואשם, מתנה לכהן, אינם בגדר זכותו של בעלים, משא"כ בכור דהנתינה הוא בגדר זכות הבעלים, דהיינו שיש להבעלים זכות הטובה"נ, כמבואר בש"ס בכורות כ"ז, וברמב"ם פר"א מבכורות הט"ו, ובכס"מ שם. - אמנם אפשר לפרש דהכוונה מתנה לכהן, היינו דאין לכהן זכות אכילה יותר מיום ולילה, כמו שמצינו בחטאת ואשם, אמנם אעפ"י שמותר בכור לזרים, אבל זהו מזכותו של כהן. באלו, והבנין אב נלמד מזכותו של המקבל, והיינו שדין הוא בזכותו שלה כהן. פרק ששי דף נ"ט תוס' ד"ה עד וקשה לי דבפ"ק פריך לבן בתירא פסח היכי משכחת לה אי דאפרשי' בצפרא דחוי מעיקרא הוא וכו' מה בכך כיון דבידו להשהותו עד חצות יעו"ש - ונראה דשאני הכא בפסח כיון דדינא דפסח בשאר ימות השנה דשלמים הוא א"כ כשמקדיש בשאר ימות השנה לפסח ע"כ הוי בהקדשו עכשיו לשלמים, ולבן בתירא כשמקדיש בצפרא שאינו ראוי לשלמים מפני מקצת פסח שיש בזה. א"כ הרי יש בזה דחוי מקרבן, ואעפ"י שבידו לעכב עד חצות, אמנם אז יהי' פסח ואנן בעינן שפסח קודם הזמן שלמים יהי' וכשנדחה משלמים בשעת ההקדש באופן שלא חזי גם אחר כן לשלמים כמו הכא דלאחר חצות בהכרח פסח הוא כדין פסח בזמנו, וא"כ נדחה ע"כ לגמרי מתורת לגמרי מתורת שלמים, ואנן בעינן שתהי' חלה עליו תורת שלמים קודם זמן הפסח, שם בתוס' כדאמר המתפיס תמימים לבדה"ב אינן יוצאין מידי מזבח לעולם דהיינו מדרבנן יעו"ש, המל"מ בפר"ה מעירובין ה"ה הסתפק בדין זה דמתפיס תמימים שאינו יוצא מידי מזבח, אם הוא מדאודייתא או מדרבנן, והביא לדברי התוס' דהכא שכתבו שהוא מדרבנן, אמנם הקשה בזה שכתבו התוס' לקמן קי"ג ד"ה יצאו שהקשו התוס' לרש"י שפירש בזה דממעטין קדשי בדה"ב מחיוב שחו"ח דמיירי אפילו בתמימים מדממעטין פרת חטאת, דע"כ בתמימה מיירי, והתוס' דחו דשאני תמימים דאינן יוצאין מידי מזבח לעולם, ואם סברי התוס' שדין זה הא דאינו יוצא מידי מזבח הוא מדרבנן א"כ שפיר פירש"י דקרא ממעט אף התמימים יעוי"ש ונראה ליישב דברי התוס' דשפיר הקשו התם, דהרי אפילו אם אמרינן דמן התורה יכול לפדות התמימים שלא לצורך מזבח, אמנם כיון שבידו גם כן לפדות באופן של מזבח, א"כ שפיר קרינן לזה ראוי