נזר הקודש - זבחים קיב

למחרתו, ועלה על המזבח ביום, ואין מקום לקושיות התוס'. - אמנם נראה דהתוס' מקשו לשיטת הר"ת לקמן נ"ו דפירש ששתי שקיעות יש לענין דם, היינו דלענין לפסול הדם נפסל בשקיעה הראשונה, וזמן ההקרבה לענין הדין זמנו ביום, מביום צותו, זהו הזמן בשקיעה השניי', כמבואר לקמן בתוס' וזהו שמקשה התוס' דלמא מיירי שעלה הדם על המזבח טרם פסול האימורים, וכמש"נ בדין אין מעבירין על המצות. א תוס' ד"ה אשר פתח אהל מועד וכו' ומיהו הא גופא קשיא דלמ"ל קרא דפתח אהל מועד תופ"ל דאין מעבירין על המצות וכו' ויש לומר דלא שייך אין מעבירין על המצות אלא כשיש שתי מצות לפניו כגון דישון מזבח פנימית ומנורה או כגון מצות קרנות שאינו יודע מהיכן יתחיל. אבל לקבוע מקום אשפיכת שיריים לא קבעינן מהאי טעמא אי לאו דגלי קרא בהדיא. - וע"כ ביאור דבריהם כמו שכתבו ביומא ל"ג דדוקא כששתי המצות לפניו ואינו יודע איזו להקדים אז ישנו לכללא דאין מעבירין וכו' אבל היכא דלא עביד אלא חדא מצוה ליתא בזה כללא דאין מעבירין וכו' יעוי"ש. ב כתב הרא"ש בהלכות תפילין סי' ל"ו וז"ל ירושלמי דשלהי מגילה תפילין ומזוזה מי קודם שמואל אמר מזוזה קודמת רב הונא אמר תפילין קודמין וכו' ומסתברא דהלכתא כרב הונא דמצוה דגופי' עדיף, וגם מדפרש תלמודא טעמי' אלמא חשיב לי' עיקר עכ"ל הרי דיהיב רבינו הרא"ש שני טעמים לפסוק כרב הונא, חדא מפני הסברא, וגם מדנתן הירושלמי טעם וראי' לרב הונא, - והנה בעיקר הדבר הא דמביא הירושלמי מהא דמזוזה שבלה אין עושין ממנה תפילין, מבואר בש"ס דילן להיפוך, וכבר הועירו בזה הב"י והמעדני יו"ט יעו"ש, אבל בהא דכתב הרא"ש דמסתבר כרב הונא מטעם דהוי מצוה שבגופי' ועדיפא, תמוה היאך אמר סברות בזה אשר לא הוזכר שם בירושלמי, וגם בש"ס דילן לכאורה אין מקור לזה. ומצאתי בביאור הגר"א יו"ד סי' רפ"ה שעמד בזה יעוי"ש. ג והנה יש למצוא מקור לדברי' מש"ס קדושין כ"ט ת"ר הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו, ר' יהודה אומר בנו קודם שזה מצותו על אביו, וזה מצות בנו עליו, א"ד ירמי' הכל מודים היכא דליכא אלא חמש סלעים הוא קודם לבנו מ"ט מצוה דגופי' עדיף וכו' - וכן מבואר שם לענין תורה הוא ללמוד ובנו ללמוד ובנו ללמוד הוא קודם לבנו, והוי ג"כ משום מצוה דגופי' עדיפא. - הרי מבואר דאעפ"י שמצות פדיי' להבן מוטל על האב, וכמו כן החיוב מוטל על האב ללמד תורה לבנו, ומכל זה מבואר, דמצוה שעל גופו ממש יש לה דין קדימה. - ולפ"ז בהאי דינא דתפילין ומזוזה אעפ"י שמחויב בשניהם, עכ"ז יש לתפילין דין קדימה, יען דהוי מצוה שבגופי' ומזוזה הוי מצוה שחוץ לגופו, - וזהו סברת הרא"ש ומקורו מסוגיא דקדושין. ד אמנם בעצם הסוגיא דקדושין יש להבין, דאיתא שם ת"ר לפדות את בנו ולעלות לרגל פודה את בנו ואח"כ עולה לרגל ר' יהודה אומר עולה לרגל ואח"כ פודה את בנו שזו מצוה עוברת, וזו מצוה שאינה עוברת יעוי"ש - וקשה הלא ר' יהודה עצמו סובר דמצוה שבגופי' עדיף, דהרי סובר בהוא לפדות ובנו לפדות דאם ליכא אלא חמשה סלעים דפודה את עצמו, אעפ"י שגם מצות פדיי' של בנו עליו מוטל עוד יותר מפדיון עצמו כמו שאמר ר' יהודה שזה מצוותו עליו, וזה מצוותו על אביו, ומכל זה אם אין לו יותר מחמשה סלעים סובר דמצוה דגופי' עדיף, ולפ"ז בשצריך לעלות לרגל ולפדות את בנו ודאי אית לן לומר דלעלות לרגל עדיף מפני דהוה מצוה שבגופי', דהרי בגופי' הוא עושה את המצוה, דהרי מחויב לבוא לעזרה לראות ולראות ברגל, ואין לך מצוה שבגופי' גדול מזה, ולפ"ז תיקשה מדוע אמר ר' יהודה דלעלות לרגל קודם מפני דהוי מצוה עוברת, וקשה הא בלא"ה לעלות לרגל קודם מפני דהוי מצוה שבגופי'. ה עוד יש להבין בעיקר הדבר הא דמבואר בגמ' שם בקדושין דפדיון עצמו קודם משום דהוי מצוה שבגופי', ופדיון בנו הוי מצוה שחוץ לגופו, וצריך ביאור מדוע באמת הוי פדיון עצמו מצוה שבגופי', דאטו בגופי' נעשית המצוה כמצות מילה, הלא בגופו לא נעשה דבר, וגם לתפילין לא דמי, דהתם בתפילין הוי מלבוש על הגוף, משא"כ בפדיי' לא שייך זה, דהרי עצם המצוה לא נעשית בעצם גופו מאומה. וגופו לא הוי אלא תנאי המביא להמצוה אשר ע"י גופו בא למצוה, וכמו שבפדיון בנו הוי בנו התנאי והסיבה להמצוה, דהיינו שבשביל גוף בנו נתחייב בפדיי', כן גם הוא עצמו הוי תנאי וסיבה להמצוה, וא"כ מה שייך לומר בזה דפדיון עצמו הוי מצוה שבגופי' יותר מפדיון בנו, ו ומה שנראה לומר בזה הוא לפי מה שמצינו ביומא ל"ג אמר רבא משמי' דר"ל עבורי דרעא אסוטפתא אסור היכי עביד מדרעא לטוטפתא, ופירש"י שצריך להניח תפילין של יד מקודם מטעם דבזרוע פגע בראשונה, והקשו התוס' דלפירש"י מאי איריא מדר"ל תיפ"ל דזהו הסדר של תפילין מדכתיב וקשרתם לאות על ידך והדר והיו לטוטפת בין עיניך כמבואר בהקומץ רבה יעוי"ש. - ונראה דרש"י בא לחדש דין אחר דהנה שם בהקומץ מיירי שיש לו