נזר הקודש - זבחים קיא

התנא סתם מנחות, ומשמע גם מנחת נדבה, ולפלא שלא הביאו דברי התוספתא, וגם הרמב"ם לא הביא בהלכותיו דין זה. - אמנם לאחר העיון נראה דע"כ אין כוונת התוספתא כן, דהנה מבואר דכל עצם הדין דהתירה התורה לקנות שלמים ותודה ממעש"ש זהו דוקא במעות מעש"ש, ולא במעש"ש עצמן, כמבואר התורה במנחות פ"א. - וא"כ יש לפרש דהתוספתא מיירי במעש"ש עצמן וראי' לזה מדנקט התנא לאיסור גם ללחמו תודה, וזה ודאי שרי. - וע"כ דמיידי בפירות של מעש"ש עצמן. - ואין זה ענין לדבדי התוס' שהסתפקו בזה. - וראיתי בספר קרבן אורה מנחות פ"ב עמד על המחקר במנחת נדבה. והעיד מתוספתא. והקשא בהא דלחמי תודה, יעוי"ש. - אמנם נעלם ממנו דברי התוס' הכא בזבחים. - וגם הפירוש דברי התוספתא, ע"כ כמו שכתבנו. תוס' ד"ה אמר אמרה כו' וא"ת דלמד זוטרא לא איפשיטא בעיא, ובסוף אלו מנחות אמדינן לחמי תודה ונזירות באות עשר עשר לחמי תודה וכו' אף כאן אחד מעשרה. אלמא דין דתודה אתיא בגז"ש כו' חוזרת ומלמד בבנין אב, יעוי"ש אמנם נראה כיון דלעיקר הרמה מבואר בהדיא בקרא, כדכתיב אחד מכל קרבן תרומה, ורק לא ידעינן תרומה בדמה. - וממילא אין אנו יודעים מספר החלות כמה הן, ואם ההרמה אחד מחמשים, ממילא מספר החולות המה חמשים. - וכמו שמספקא להש"ס באופן זה ביומא כ"ד לענין הרמת הדשן אם מתרומת מעשר ילפינן או וכו' יעוי"ש - וה"נ אין אנו יודעין ההרמה בכמה, וממילא אין אנו יודעין מספר החלות. ואם ההרמה אחד מחמשים יש לנו לומר תפסת מרובה לא תפסת, תפסת מועט תפסת. - וגם אית לן למיזל לחומרא, והיינו אם נתפוס מספר המועט בהחלות, ממילא תהי' ההרמה יותר חשובה, דהיינו שהחלה תהי' גדולה. - נמצא דגם בלעדי הגז"ש יש לנו לתפוס כן. - וע"כ הא דנקט הש"ס הגז"ש. היינו רק לדוגמא. ולהזכירנו מדבר ההרמה דתרומת מעשר שהוא אחד מעשרה, ובאופן הזה, ע"כ הגז"ש אינה אלא גלוי מלתא בעלמא הוא ובאופן זה מלמדת שפיר אח"כ בהיקש, - וכמו כן מלמדת גם כן בבנין אב. ע"ב תוס' ד"ה אלא, וא"ת דבפר' אמר להם הממונה משמע דקידוש יור"ג הבא בק"ו חוזר ומלמד בהיקש וכו' וי"ל דהאי לא איקרי קדשים אלא גוף הקרבן דוקא יעוי"ש, - ולפ"ז משמע דבגדי כהונה שגם כן לא הוי גוף הקרבן למדין למד מלמד. - אמנם נראה להוכיח ממה שכתבנו בחידושינו בסוגיא דיומא ו' בתוס' ד"ה אמר לך. - וא"ת היכי דייק מדכתיב אותו הכתיב נמי אותם, וא"כ קראי לא כמר דייקי ולא כמר דייקי וכו' והר' מנחם מיואנו זצ"ל פירש דנפק"ל מגז"ש דרוקם רוקם וכו' ובאבנטו של כה"ד לא כתיב רוקם, ולמ"ד דתרווייהו של כלאים משוה להן מדכתיב אותם יעו"ש ה והביאור בזה דההיקש משוה אותם אמנם עדיין תיקשה במאי פליגי, מדוע האי מ"ד משוה אותם מדכתיב אותם, וא"כ גם לאידך מ"ד נשוה אותם זה לזה מדכתיב אותם. וביותר לפי מה שכתב המהרש"א לפרש בדברי התוס' דיומא שם, דלעיל שנתנו טעם מדוע משונה אבנטו של כה"ג משום דשאר בגדיו גם כן היו של כלאים, והקשה המהרש"א מדוע לא יפרשו סברא לאידך מ"ד שאבנטיהם שוים, וכתב דעל זה לא צריך סברא מטעם דהסברא מחייבת ששניהם שווים, וא"כ לפי דברי הד' מנחם תיקשה דאעפ"י שאם נחליט דבסברא גדידא אין לומד שגם אבנטו של כה"ד הי' של כלאים, אבל מההיקש שפיר ילפינן, והיינו מדכתיב אותם ורחמנא אקשינהו. אבל עכשיו שישנו גם סברא, וגם סברא שאין לחלק האבנטים זה מזה, וא"כ פשיטא שאבנטיהם שווים, ותיקשה למ"ד דאבנטו של כהן גדול לא זהו אבנטו של כה"ד. וא"כ מה הועילו חכמים, דהדי תיקשה למ"ד דהדי אעפ"י שלמדו בגז"ש דאבנטו של כה"ג הוא של כלאים, אבל מהגז"ש אינו מוכח למעט כהן הדיוט, וא"כ ההיקש דמשוה אותם ליחייב שתהי' גם האבנט של כה"ד של כלאים. - ונראה לפי מה דקיי"ל דבכל התודה כולה למידין למד מלמד חוץ מקדשים, ואיתא היא בסוגיא דפליגי בדבר הנלמד בגז"ש אם נלמד אח"כ בהיקש, ולהכי יש לומד דסברת התוס' הכא דבגדי כהונה תודת קדשים עליהם לענין הילפותא דאין למידין למד מלמד, ומפדשי התוס' דכיון דגם אבנט של כהן גדול שהוא של כלאים ילפינן מגז"ש, להכי לא נלמד אח"כ בהיקשא לענין אבנטו של כהן הדיוט מטעם דבדבר הנלמד בגז"ש אינו חוזר ומלמד בהיקש, ואידך סבר דדבר הנלמד בגז"ש מלמד בהיקש, להכי סבר דאבנטיהם שווים, - כן נקאה בביאור התוס' בזה. והנה בעיקר הקושיא נראה דכיון דמבואר דלעצם הטבילה והקידוש יוד"ג היתה הלמ"מ כמבואר שם בגמ', ודק לענין הסדר בענין הלבישה והפשיטה בעינן להלימודים, וכמבואר בתוס' שם יומא ל"ב ד"ה גמירי, להכי כיון שלעצם הדין אנו יודעין גם בלא דרשא דק"ו, לכן שפיר חוזר ומלמד בהיקש. דף נ"א מפני מה אמדו לן בדם כשר, שהרי לן באימורים כשר וכו' - הקשו בתוס' תימא דלמא לן הדם לאחר שקיעת החמה יליף מלן באימורים דלא פסלי בשקיעת החמה אלא בעמוה"ש, - ולכאורה תמוה לפי מה דאיתא במנחות ק' דלענין מזבח וכבש המקדשין דאם עלה לא ירד, זהו לפי הקרבתן, וכל הקרב ביום נתקדש ביום, וכל הקרב בלילה נתקדש בלילה, ולפ"ז בדם שעלה על המזבח אם עלה לא ירד, זהו דוקא ביום בזמן הקרבתו, דהיינו הזריקה, וזהו ע"כ הפירוש אם עלה לא ירד, היינו שנזרק על המזבח, וזהו בזמן שעושה פעולת הכפרה, - ולפ"ז ע"כ האי לן הדם, היינו שלן עד למחרתו