נזר הקודש - זבחים קח

המאירי, בסוטה שם, לדינא דבעינן כלי שרת, - ואפשר גם כן מה"ט, - ואפשר לומר דסברת התוס' דהכא לא שייך סברא זו דעבדתו מחנכתו, כיון דשחיטה לאו עבודה היא וכשרה בזר. פרק חמישי דף מ"ז ע"ב מה נתינה בעצמו של כהן, אף לקיחה בעצמו של כהן, - ויש לעיין אם יד הכהן הוי. ככלי שרת לענין אם נשפך על הרצפה אח"כ אם יכול לאספו. אף לקיחה בעצמו של כהן, - הקשו התוס' הא גבי חטאת נמי כתיב ולקח ונתן יעוי"ש, וקשה הא ע"כ בעינן כלי בחטאת דילפינן בגז"ש מהא דויקח משה, וכדפירש"י, - ודוחק לומר דכוונת התוס' דאית לן לומר דהיקש עדיפא, דהלא מבואר לקמן דגז"ש עדיפא, - וגם אין לומר דכוונת התוס' דליקיים תרווייהו כמו באשם מצורע, דזה ניחא אם אמרינן דידו של כהן הוי ככלי שרת, דאם לא כן היאך זורקין על המזבח טרם נתקדשו הדם. דף מ"ח אשכחן בן צאן בן בקר מנלן, - היינו דיש לומר דכיון דאשכחן אשר בן צאן יש להם יחס לענין פסח, שהרי חידשה תורה בקדשי קדשים לקבוע להם מקום בצפון, משא"כ בן בקר.- ובזה יובן הא דהקשו התוס' בהא דדרשינן לעיל בן הבקר לפני ד', ולא אמרינן בן צאן מניין - והיינו שאכתי יש לומר דבן צאן עדיפא וחמירא קדושתן דליבעי שיהי' השוחט לפני ד' בעזרה דוקא, - אמנם נראה בזה דשאני בין זה לזה, דהנה בדבר שחיטת צפון שזהו דין עצמי בפעולה הנעשה בעצם הקרבן, בזה אפשר לומר דדוקא בבן צאן קבעה תורה מקום בצפון, מפני ייחוסו, - משא"כ בדבר האדם השוחט שאין זה בעצם הקרבן, אלא הוא ענין צדדי, שאינו נוגע גם לקדושת הקרבן, בזה אין לחלק בין בן בקר לבן צאן, וכמו שאין לחלק בדבר הסכין של שחיטה. - וכמובן. לחייב על ספק מעילות אש"ת, - ופירש"י להגן עליו מן היסורים, עד שיודע לו שהוא מעל ומביא אשם ודאי, - ויש לעיין מה שייך בזה אש"ת, דבשלמא בספק כריתות דחיוב חטאת הוא דוקא בהודע, בזה חייבה תורה אש"ת קודם הידיעה, להגן עליו, - ואח"כ כשהודע חטאתו מחויב קרבן חטאת, שזהו קרבן אחר, אבל בספק מעילות דגם בהודע חיובו אשם. וא"כ כשמביא מספיקן אשם מדוע לא יתכפר בזה גם באופן שיועיל על להבא, לאחר שיתודע חטאו, ויהי' בזה כדין חטאת העוף הבא על הספק ומהני הכפרה גם על להבא, כשיתודע חטאו,- אמנם נראה דגם בזה ישונה הקרבן אשם הבא על הספק מקרבן אשם הבא על הודאי, - והיינו דקיי"ל דבדין גם התשלומי קרן הוי כפרה, ומעכבת, כמבואר ב"ק ק"י, וברמב"ם פר"א ממעילה, - והנה בספיקו ליכא חיוב תשלומין, ממילא ליכא למימר דהאשם שבספיקו יכפר גם על הודאי, - וממילא אמרינן דקרבן אחר הוא, - ובזה יובן לנו דברי ר"ע במשנה כריתות כ"ב, ומודה ר"ע שאינו מביא מעילתו עד שיתודע לו יעוי"ש, - והיינו דהממון יתחייב רק בידיעה, וממילא דקרבן אחר הוא זה, והיינו רק להגן מן היסורים הוא בא. ומזה יש לתמוה הרבה בדברי התוס' לקמן ס"ח ד"ה אמר שכתבו וא"ת למ"ד לאו דאורייתא למאי איצטרך קרא לחטאה"ע בא עה"ס וכו' יעוי"ש ביאור הדברים דכיון דהקרבה אין בה איסור דאורייתא, ממילא מספק מקריבין הטאה"ע, - וי"ל דאתא קרא למימר להביא על הספק כמו בבמה אשם תלוי יעוי"ש, - ויש לעיין מאי דמיון הוא לאש"ת, דהתם החיוב הוא בייחוד על הספק דוקא, היינו על על לא הודע, ואח"כ בהודע יתחייב בקרבן אחר, אמנם חטאה"ע ע"כ מהני שיתכפר בזה גם להיות פטור אח"כ כשהודע לו, - נמצא דהקרבתו בספיקו בא לכפר גם על הודאי, דלהבא, וא"כ הדרא קושיא לדוכתי' למאי איצטרך קרא לחטאח"ע, שבא על הספק, הא מסברא הוי ידעינן דמקריבין בספיקו דכיון דאין כאן איסור דאורייתא בודאי יש לנו לומר דמקריבין במוקדם בכדי למהר את הכפרה והטהרה,- גם יש לחוש פן לא יבוא לידי ידיעה ל לעולם, וממילא כל אחד יביא הכפרה מספיקו, בכדי להיות טהור, - ובעיקר קושיות התוס' דשם נראה דלהכי בעינן קרא בכדי שלא נטעה לומר דילפינן מחטאת חלב דבעינן הודע דוקא. היקש עדיף - קשה למאי איצטרך לומר היקש עדיף אפילו אם תרווייהו כהדדי אית לן לומר לחומרא, כמו דאמרינן בעלמא, לקולא ולחומרא, לחומרא מקשינן, דמדה היא בתורה, כמ"ש התוס' ב"ק ג', וה"ג כיון דההיקש מחייב אית לן למיזל בתר היקשא. - ואפשר שלזה כיוונו התוס' ברכות נ' שפירשו דלאו דוקא עדיף, אלא שאין לבטלו, והיינו גם כן מטעם החומרא, דאל"כ תיקשה הלא גם הגז"ש אין לבטל, - ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' מהא דגיטין מ"א דאיתא שם, דכו"ע גז"ש עדיפא, דהנה באמת תרווייהו שווים רק דהתם דהגז"ש מורה לחומרא דלא ליהוי שחרור לחצאין, אית לן לומר דגז"ש עדיפא, והכא דההיקש מורה לחומרא, לחייבו בקרבן אש"ת, אית לן לומר דהיקש עדיפא. ע"ב