נזר הקודש - זבחים קז

להא דשחיטת עגלה דתנן בהמשנה, שע"כ הכוונה ששחט ללא למטרתה - ולפ"ז מוכח מכאן כשיטת הרמב"ם דבשוחט פרת חטאת לשם חולין פסולה למטרתה. - גם יש לפרש ששחט שחט לשם חולין, היינו לצורך עצמו ממש, וגם שלא במקומה המיוחד לה, כמו אם שחטה חוץ למקום שרפתה, דפסולה, כמבואר רמב"ם פר"ד ה"י, וזהו ששחט לגמרי למטרת חולין. א דף מ"ז ע"א מניין למתעסק בקדשים שהוא פסול שנאמר ושחט את בן הבקר וגו' א"ל זו בידינו היא לעכב מניין וכו' - ותמוה דהנה מבואר לעיל ד' דבכל הזבחים איכא קראי דמצוה איכא לכתחילה להיות לשמה, וא"כ אין לנו לומד דהאי ושחט אתי להורות בלכתחילה,- וע"כ דאתי לדיעבד. והנה נראה דהני קראי אתי להורות בדין שינוי קודש, אבל מתעסק דאין בזה כוונה לשם קדשים אחרים זה לא שמענו, והרי זה כשוחט לשם חולין דכשר, וא"כ אף לאחר שגילתה תורה שפיר הו"א דזהו בתחילה, - ולעכב עדיין לא שמענו. - ולזה מביא הדרשא דלרצונכם. ב תוס' ד"ה מניין למתעסק- בפר''ק דחולין פירש"י מתעסק בסכינו להגביהו. - וקשה דאפילו בחולין פסול בזה לרבנן דרבי נתן וכו' יעוי"ש. - אמנם אפשר לומר דרש"י פירש כן אליבא דדינא דקיי"ל כר' נתן. וכן כתב הרשב"א בחולין שם, דכוונת רש"י אליבא דר' נתן. ונראה דשאני בין קדשים לחולין בזה, דהנה בחולין ילפינן מוזבחת דבעינן לכהפ"ח כוונה לחתיכה, והיינו שע"כ משמעות דוזבחת כן הוא, היינו מה שאתה זובח. - משא"כ בקדשים, דכתיב ושחט, שאין בזה המשמעות הזה. - וסברת רש"י דבשחיטה דקדשים אין ענין השחיטה כענין השחיטה דחולין, והיינו שענין השחיטה דקדשים לאו מתורת מתיר הוא להבשר, דעיקר המתיר הוא הזריקה, והשחיטה הוא רק הכשר להמתיר. ובזה סברי גם רבנן דלא בעינן כוונה כלל מצד תורת עצמיות השחיטה, ורק בעי בזה היאך הוא הדין בענין הקדשים, היינו אם לא הוי ריעותא מטעם דקדשים. ג כתב הרמב"ם פר"ד מפרה הי"ח שחט את הפרה ונשחטה בהמה אחרת עמה או נחתכה דלעת עמה כשרה שהרי לא נתכוון למלאכה אעפ"י שהבהמה שנשחטה עמה כשרה לאכילה שאין שחיטת החולין צריכה כוונה - ודבריו תמוהין מסוגיא דחולין ל"א אמר רבא שחט פרה ושחט בהמה אחרת עמה לד"ה פסולה. נשחטה בהמה אחרת עמה לר' נתן פרה פסולה וכו' - ויש לתמוה דכיון דפסק הרמב"ם כר' נתן דשחיטת חולין בלא כוונה כשרה. וכאן פסק דנשחטה בהמה אחרת עמה פרה כשרה. וזה היפוך דברי רבא, וכמבואר בכס"מ. - ונראה דהנה בשחט בהמה דחולין עם הפרה שתים יש בזה. א פסול מלאכה, ב פסול השחיטה מטעם דבעינן ושחט אותה דוקא, ונפק"מ בלא התכוון למלאכה, דפסול מלאכה ליכא בזה, ומטעם ושחט איתא כאן שעכ"פ נשחטה בהמה אחרת עמה בהדי פרה, - והנה מצינו דרבא מפרש קרא דושחט שבא להורות לנו חידוש דין דשחיטה פוסלת אף באופן שאין מלאכה פוסלת, - אמנם הרמב"ם שם בפר"ב מפרה מפרש דילפינן פסול מלאכה בפרה מקרא דושחט כמבואר שם. וא"כ אין לחדש דין כזה ששחיטה פוסלת אף באופן שאין מלאכה פוסלת והטעם בזה אפשר לומר דהנה בפסול מלאכה יש גם היסח הדעת ובהיסח הדעת פליגי ד' יוחנן ור"ל בפסחים ל"ד, שר"י סבר פסול טומאה הוי, ור"ל סבר פסול הגוף הוא, וסבר כריש לקיש דפסוה"ג הוא. וא"כ לא בעינן קרא למלאכה דכיון שיש בזה היסח הדעת, ממילא פסול הפרה מטעם ההיסח הדעת. ובפרה כתיב למשמרת שלא תהי' היסח הדעת כמו בכל הקדשים, ולהכי מוקים להקרא דושחט, לחידוש דין דשחיטה פוסלת, אבל הרמב"ם סבר דבפסול מלאכה לא הוי משום היסח הדעת. והיינו דסבר דהיסח הדעת לא הוי אלא משום פסול טומאה כשיטת ר' יוחנן בפסחים שם, וממילא ברה"ר טהור מטעם ספק טומאה ברה"ר. וברה"י טמא ופסול, והדין בזה כבכל הקדשים, ולא ידענו עדיין פסול מלאכה בפרה, ולהכי סבר דהקרא דושחט מלמדנו פסול מלאכה. וזהו דלא הוי פסול מלאכה מטעם היסח הדעת, אלא דין הוא מטעם עצמו דמלאכה פוסלת בו. וכן מבואר להדיא בדברי הרמב"ם בפר"ז דפרה שסבר שפסול מלאכה לא הוי מטעם היסח הדעת - עי' בהשגה שם. - ולפ"ז שפיר פסק הרמב"ם הכא דהפרה כשרה. שמעתי שהבעלים מפגלין וכו' - לכאורה אם כהני שלוחי דידן נינהו, וגם לשיטת התוס' בב"ק ע"ט דגם בשוגג אמרינן אשלד"ע, א"כ היאך הוי פיגול. - ואפשר לומר דלא שייך אשלד"ע כיון שלא הוי העבירה בהעבודה, רק בהמחשבה, נמצא שאין הכהן עושה העבירה, רק הבעלים החושבים,- אמנם ע"כ בסברא זו עצמה פליגי רש"י ותוס' שם בב"ק. דהנה רש"י פירש בל"א חייב אגנב קאי, דמתחייב גנב בקנין שלוחו. - והקשו התוס' שם, ואמאי חייב במשיכת השליח הא אשלד"ע. - והנה התם גם כן אין עבירה במשיכה לחודיא. רק בצירוף מחשבת הגנב. ואפשר שזהו סברת דש"י דלא שייך שם אשלד"ע. - אמנם לשיטת התוס' קשה לכאורה מסוגיא זו-אבל אפשר לומר דלא דמי, דשאני נידון דידן דליכא עבירה כלל במעשה עבודתו. ובעיקר העבירה על הבעלים, והיינו דהעבירה תלוי במחשבה דוקא. - משא"כ התם מעשה העבירה הוא בהמשיכה. תוס' ד"ה קדשי וכו' ומסקי דסכין של שחיטה לא הוי כלי שרת - ועי' בשיט"מ מה שכתב שם בזה, - אמנם תמוח הרבה, דכיון שבעינן כלי דמאכלת, וממילא אית לן לומר דעבודתו מחנכתו, - ובאמת כתב רש"י בסוטה י"ד כן יעו"ש, וכן דעת המאירי