נזר הקודש - זבחים קה

וע"כ יש בהן איסור בעצמותן, והיינו שאמרה תורה דלאחר שעשו מצותן שישארו עדיין באיסורם לעולם,- עוד יש לומר דהכתוב בא לאסור אף לכה"ג בלבישה שלא בשעת עבודה לשיטת הפוסקים, דבגדי כהונה מותרין אף שלא בשעת עבודה. עי' תוס' מנחות מ"א, - וזהו נלמד מקרא דוהניחם שם, דאילו מטעם כלי שרת הרי מותר ליהנות מהם, ושמעינן מזה דלאחר שנעשה מצותו הרי הם באיסור הנאה, וזהו שאמרו דתה"ד ובגרכה"ג שני כתובין הבאין וכו'. תוס' ד"ה הוא ואין לומר דמעיקרא נמי היתה מעילה וכו' א"כ היאך היו מזין, אפשר לומר דיש כח ביד בי"ד להקדיש באופן שלא יעשה בו רק הזיי', ואין זה נהנה מן ההקדש, דמצוה היא ולאו ליהנות ניתנו, א ע"ב אתמר ר' יונתן וכו' ח"א מחלוקת וכו' וח"א כמחלוקת בזו רק מחלוקת בזו וכו' - ומסקנא לפי מה שביארו התוס' והשיט"מ דלענין כרת כו"ע סברי דרבנן מחייבי כרת באכילתן ועיקר הפלוגתא לרבנן לענין מלקות, - והנה הרמב"ם כתב בפרי"ח מפסוה"מ וז"ל וכן הלבונה והקטורת והעצים אין חייבין עליהם כרת לא משום פיגול ולא משום נותר, ולא משום טומאת הגוף. - ותמוה היאך פסק כר' שמעון, - ועמר בזה הראב"ד בהשגה. ולדידי קשה טובא דהרי הרמב"ם סותר את עצמו לפי מה שכתב בהדיא שאין הלכה כר' שמעון. - ומרן בכס"מ כתב דהרמב"ם מפרש דלענין כרת כו"ע סברי דלרבנן אין בהם כרת, ורק לענין מלקות פליגי יעוי"ש. - ותמוה הרבה הלא מבואר להדיא שם בסוגיא דקאמר ר' יוחנן שלשה כריתות בשלמים למה וכו' ולר' שמעון וכו' הרי מבואר דלענין כרת פליגי רבנן ור' שמעון, ולזה התכוון המל"מ שם ובעיקר דברי הרמב"ם שכתב דאין חיוב כרת באכילתן, זהו נגד המשנה המפורשת במעילה י'. דאיתא שם דחייב כרת בלבונה, וגם מהמשנה דלעיל מ"ג מוכח דיש כרת באכילת עצים ולבונה, מדפטר התנא מטעם דאין להם מתיר. - סוף דבר דברי הרמב"ם צע"ג. ב משום חולין פסולה ופירש"י כסבור שהוא חולין פסולה דהיינו מתעסק בדברים אחרים. ואינו עסוק בקדשים. - ויש לעיין מניין לנו לחדש מתעסק כזה שסבור ששוחט חולין, דהמקרא אינו מלמדנו אלא דבעי כוונה לשחיטה, כמו שמסיים שם שנאמר לרצונכם תזבחהו לדעתכם זבחו, והיינו דבעינן כוונה לשחיטה אבל כוונה לשחיטה דחולין מניין, ובאמת ברמב"ם פר"א מפסוה"מ ה"ג כתב וז"ל השוחט את הקדשים ולא נתכוון לשחיטה אלא כמתעסק הרי אלו פסולים עד שיתכוון לשחיטה. - וכתב שם מרן הכס"מ דאפילו לר' נתן דסבר דבחולין לא בעינן כוונה לשחיטה, מ"מ הכא בקרשים מודה דבעינן כוונה לשחיטה יעוי"ש, והיינו שזה נלמד מקרא, אבל באופן כוונה דמשום חולין כסבור שהוא חולין, זה לא כתב הרמב"ם ומשמע דסבר הקרבן כשר, וע"כ דמפרש הרמב"ם משום חולין, היינו שלא הי' מכוון כלל לשחיטה, אלא לחתיכת איזה דבר בעלמא. - ואפשר דכוונת רש"י ליישב הכא אליבא דרבנן דרבי נתן דסברי דגם בחולין בעינן כוונה לחתיכת סימנים, ולהכי הוכרח רש"י לפרש דיתרון יש בקדשים דגם כוונה לשחיטה לשם חולין לא מהני, - וכן פירשו התוס' הכא בסוגיא, אבל לדינא דקיי"ל כר' נתן. ע"כ צריך לומר דבאופן זה שמכוון לשחיטה דחולין הקרבן כשר, - ואתי שפיר דברי הרמב"ם שכתב אופן מתעסק שלא נתכוון לשחיטה. וכמש"נ. ג אבל לפ"ז יש לעיין בהא דבעי הש"ס בחולין י"ב קטן "לו מחשבה וכו' ופירשו התוס' דאעפ"י דקיי"ל סתמא כשר, מ"מ סתמא דקטן גרע טפי משום דאין לו דעת להבין שהם קדשים וסבר שהם חולין ושוחט לשם חולין יעוי"ש. - והנה לפי מה שביארנו בשוחט משום חולין כשר, א"כ ע"כ קטן כשר לשחיטת קדשים. ומסקנא בש"ס דקטן פסול בזה. וגם הרמב"ם פסק כן בפר"א מפסוה"מ ה"ו. - וע"כ צריך לומר דע"כ מחשבה דקטן גרע טפי וחסר בזה מחשבה דכוונה לשחיטה גם כן, והרי זה שחיטת קטן במתעסק בחתיכה דעלמא. ולפ"ז לרבנן דר' נתן פסול קטן גם לשחיטה דחולין מטעם דבעינן כוונה לחתיכה, וזה לא שמענו, וצע"ג. עוד יש לבאר בדין פרת חטאת בדין זה. ד כתב הרמב"ם פר"א מה' פרה אדומה ה"ט וז"ל נשתטה לשם חולין תפדה ואינה מכפרת, נשחטה על גבי מערכתה אין לה פדיי' עולמית, - והנה יש לעיין מדוע אינה מכפרת בנשחטה לשם חולין, דאעפ"י שקיי"ל בחטאת דקרבנות שאינו עולה לבעלים לחובה בנשחטה לשם חולין, כמבואר הכא בסוגיא, וברמב"ם פרט"ו מפסוה"מ ה"ד. ופרה גם כן נקראת חטאת, אמנם כיון דבאמת לא שייך כפרה בפרה, וכמבואר בגמ' יומא ב' דפרה לאו בת כפרה היא, וכיון דבשחיטה לשם חולין לא נגעה כלל מהכשר הקרבן, וא"כ שפיר הוי האי פרה הבא למטרה דפרת חטאת בהכשר גמור, וא"כ למה בעינן פרה אחרת, והנה מרן הכס"מ עמד בזה גם כן, ותירץ דכיון דלא עלתה לבעלים לחובה שייך לומר בה אינה מכפרת. - אבל תמוה הרבה רע"כ זה לא שייך הכא בפרת חטאת דמה שייך כאן לומר ריצוי לבעלים לחוב, דהרי אינה באה לחוב, רק באה למטרת טהרה, וצ"ע. ויש לעיין בכל הקדשים שנשחטו שלא לשמן, וכדומה, מדוע לא אמרינן דיהיו נפדין לאחר שחיטה, בעודם בפירכוס, דאיתנהו גם בהעמדה והערכה, והשחיטה בעצמותה תהי' המום, וכדמצינו כזה