נזר הקודש - זבחים קג

כר' יוסי דקטן מופס"ל בר תרומה הוא, וא"כ כיון שמצינו דמופס"ל עושה קדושה"ג, א"כ אית לן לומר דע"כ ישנו למופס"ל כח מקדיש להיות פועל בהקדשו הכנסה לרשות גבוה, וא"כ ע"כ ישנו מעילה בהקדשו. - ואפשר שמטעם זה השמיט הרמב"ם האי דינא שדרשו מזה הדבר למעט מופס"ל, - ועי' במל"מ פרי"א מנדרים ה"ה שעמד בזה. בדבר השמטת הרמב"ם דרשא דברייתא לענין חיוב מעילה הממועט מזה הדבר יעוי"ש. - ובדברינו כיון שכבר פסק הרמב"ם פר"ד מתרומות ה"ה דמופס"ל בר תרומה הוא מה"ת, ע"כ לא סבר דרשא זו דזה הדבר לענין זה. והקרא נדרש לדרשות הרבה כמבואר בנדרים ע"ט, וסבר הרמב"ם לדבר פשוט דכיון שאיתא מופס"ל בהפרשת תרומה. ע"כ יש חיוב מעילה בהקדשו. וכמש"נ. ואין חייבין משום פיגול וכו' מ"ט דאתי פיגול עון עון מנותר וכו' וקשה הא הוי גז"ש נלמד מגז"ש, ואמאי לא הביא הש"ס לקמן נ' ראי' מזה, - והנה כבר הקשו התוס' בזה מ"ד ד"ה ואתי יעוי"ש, - אמנם נראה דאפשר דשאני הכא דאיכא גם מה מצינו, דהיינו מפני שדומה פיגול לנותר ששניהם הפסול בזמן, וכדלעיל כ"א דדמי לי' בז"ב, - ואם נחליט כן, הי' מקום ליישב שיטת התוס' שכתבו לעיל מ"ג ד"ה והלבונה דאין חייבים על העצים משום פיגול, אע"ג דחייבין משום טומאה משום דלאו קרבן גמור הוא לרבנן דסברי דלא בעי מליחה לקרבן, עצים, - והקשו הא פיגול נלמד מטומאה ג"כ מגז"ש, יעוי"ש,- אבל אם אמרינן דהגז"ש נאמרה בצירוף הכח של המה מצינו, דהיינו בבנין אב גם כן, וזה נאמרה ושייכה דוקא בקרבנות שזהו גם כן בכלל הבנין אב שזה קרבן, וזה קרבן, משא"כ בעצים דלאו קרבן גמור הוא, ואין כאן פירוש הבנין אב. תוס' ד"ה והשוחטן הקשו לד' שמעון אפילו בקרבן ישראל אין חייבין משום פיגול נותר וטמא, דאין פיגול בעולין, ותירצו דלר"ש הטעם משום דאאחע"א בשביל איסור מעילה, והכא בקדשי עכו"ם דשרי מדאורייתא דאין מועלין בהם יעוי"ש וקשה הא איכא עדיין איסור אכילה של בשר עולה, שאסור בלעדי האיסור מעילה, כדאיתא במכות י"ז וברמב"ם פר"א ממעילה, ובפר"ז ה"ב. שאיסור עולה הוא איסור הנוסף לבד מאיסור מעילה, ואפשר שזה האיסור תליא במעילה, וצ"ע. תוס' שם ד"ה אבל וא"ת וכו' ועוד בחטאות הפנימיות אמאי צריך למעטינהו מפיגול לד' שמעון, ואמאי חייבין עליהם משום נותר וטמא, והא אית בהן מעילה ואאחע"א, -והנה יש לעיין לפי מה דקיי"ל דעל ידי מעילה יוצא הקדש לחולין, היאך הדין במעילה בקרבן מפוגל, או בנותר, אם יוצא הקרבן לחולין, היינו דאעפ"י שע"כ אין קרבן יוצא לחולין כדין קדושה"ג - אמנם על העצים והלבונה אפשר שיוצאין לחולין לרבנן דר' נחמי' במעילה י"ט, דסברי דוקא קרבן אינו יוצא לחולין על ידי מעילה כדכתיב באיל האשם" וכלי שרת יוצא לחולין, והני עצים ולבונה לא עדיפא מכלי שרת, א"ד כיון דתורת עצים קרבן עלייהן, מדקרבין על גבי המזבח, הרי הם כאיל האשם, ואת"ל דיש בזה תורת יציאה לחולין, אכתי יש לעיין אם על ידי היציאה לחולין נפקע גם איסור פיגול מעליהם, כיון שבטל הקדש, ואין פיגול ונותר בלא הקדש, א"ד דלאחר שנעשו פיגול ונותר הרי המה בעצם איסור, ואין איסורם תלוי עתה באיסור הקדש. ולהכי אף שנתבטל הקדש, מ"מ איסור פיגול ונותר עדיין עליהם. - אמנם אם אמרינן כן אפשר ליישב קושיית התוס' באופן זה אם אנו אומרים דר"ש סבר כרבנן דר' נחמי', וא"כ נפק"מ לאחר מעילה. - [הקשו התוס' בקדושין נ"ו ד"ה המקדש, אמאי לא חשיב התנא פיגול ונותר,- והקשה המרש"א תיפ"ל דבכלל קדשים הוא יעוי"ש. - אמנם לפי דברינו יש לבאר כוונת התוס' דמיירי בפיגול ונותר של עצים ולבונה, וכשיטת רבנן דר' נחמי']- וביסוד זה מיושב קושיית התוס' דהכא, וצ"ע. עוד נראה לפי הכלל דבעינן בדין מעילה שוה פרוטה דוקא, ולא מהני אף כזית אם אין בו שוה פרוטה, וכמבואר בארוכה במל"מ פר"א ממעילה, וא"כ שפיר בעינן קרא למעט דלית בהו איסור משום פיגול ונותר וטמא, דהיינו שיש כזית באכילתו, ואין בו שוה פרוטה, -גם נפק"מ לענין מזיד דקיי"ל דאין לוקין במעילה בפחות משוה פרוטה, כמבואר ברמב"ם פר"ז דמעילה ה"ח, - וע"כ הטעם דגדר של מעילה הוא ענין גזל, היינו שגוזל ממון הקדש, ואין שיעור ממון לפחות משוה פרוטה, - ולפ"ז ע"כ גם לר' שמעון דסבר בכל מקום כל שהוא למכות, כל זה אינו אלא בגדרי איסורים, משא"כ בגדרי ממון, וא"כ איכא נפק"מ לר' שמעון לשיטתו דסבר בכל איסורי תורה דלוקה אכל - שהוא, וא"כ לוקה בפיגול ונותר אף על כל שהוא, ולענין מעילה גם ר' שמעון מודה וסבר דבעינן שוה פרוטה, ולפ"ז שפיר איצטרך קרא למעט מפיגול ונותר וטמא באופן שאכל כל שהוא בזדון, דמשום מעילה ליכא, ולא שייך כאן אין איסור חל על איסור. שם הקשו למ"ד אאחע"א בקדשים למה לי קרא בדם למעוטי מנותר וטמא וכו' - והקשה הגרע"א בגיוה"ש הא נפק"מ בדם שבשלו שאינו עובר מדאורייתא יעוי"ש - לדעתינו נראה דע"כ כוונת התוס' למה לן קרא למעוטי מנותר וטמא, כיון שהדם אסור מטעם קדשים וממילא אינו חל בזה איסור נותר וטמא, דהנה בכל הקדשים שיש נותר, היינו שחל איסור נותר בזה שהנותר אוסרו אף לאכילת אדם שהי' מותר או למזבח, משא"כ דם אשר בלא"ה אסור מטעם קדשים פסולים, ולא אתי איסור נותר וטמא