נזר הקודש - זבחים קב

הענין בזה, כי אין בכחו של מזבח להפקיע המצוה של הקרבן, דלענין זה לא נעשה לחמו של מזבח,- והענין לחמו של מזבח, היינו רק זכות מזבח זה עצמו מפקיע ומבטל איסורים. יא ובזה יש לפרש דברי רש"י בכריתות כ"ג ד"ה בגסה שפירש דאיכא מעילה בנותר אעפ"י שאיסור הנאה הוא וכו' משום דאם עלו למזבח לא ירדו. -ביאור הדברים דנפקע איסור הנאה דנותר,- שהוא בשרפה, והרי הוא כשארי קדשים. יב ובזה יש לבאר דברי הרא"ה בבדה"ב לענין חתיכה של חטאת שנתערבה במאה דתעלה, והקשו התוס' מדוע אין בזה משום חתיכה הראוי' להתכבד, -וכתב הרא"ה דכיון דלא מיתסר בגופה אלא מחמת טומאה דאתאי לה מעלמא לא השיבה ובטלה יעוי"ש - ותמוה טובא, הלא חתיכה שנטמאה נעשית גוף האיסור משום טומאה, - אבל לפי דברי רש"י אתי שפיר, דכיון דאם עלו לא ירדו -א"כ אין זה איסור דבוק, - ומצאתי באור שמח פרט"ז ממ"א שנחית לזה. והדברים נכונים הם, - אף שיש להעיר דהלא עתה אחרי התערובות אשר מדאורייתא בטלים ברובא, - ועכשיו כשעולים על המזבח בודאי ירדו ג"כ, משום דמן הדין חולין הם, - אבל יש לומר דאעפ"י שעכשיו אינו בדין דפקיעת הפיגול. - אבל מ"מ כיון שיש הפקעה לעצם האיסור ע"י העלאה למזבח, שוב לא נקרא עצם האיסור. דף מ"ד ע"ב אשר ישיבו זה גזל הגר לך הוא שלך יהא אפילו לקדש בו את האשה.- בשיטמ"ק ב"ק |ק"ט הקשה בשם ר"י דלמאי קנאו אי למימר דהוי ממון גבוה ולא מצי מקדש] בו את האשה תיפ"ל מדקריי' רחמנא אשם יעוי"ש, משמע מדבריו דאין מקדשין אשה בגזל הגר הניתן לכהנים, ותמוה הא מבואר להדיא הכא דמקדשין אשה בגזל הגר, ואפשר דכוונתו טרם שניתן הגזל הגר להכהנים, וזכה בו אחר, דאז אותו אחר אין יכול לקדש אשה מטעם דהוי עתה ממון גבוה, וצ"ע. - ובעיקר הקושיא, הנה התוס' הכא הניחו בקושיא בהא דלמ"ל קרא דקנאו ד' וגו'. - ובמקו"א כתבנו בזה דהקרא משמיענו דכל עיקר דין דגזל הגר הניתן לכהנים זהו דוקא באופן דקנאו ד' היינו באופן שפקע כח ממונו של גר וכח וזכיית העולם, וזהו דוקא בשהודה לאחר מיתת הגר. דכבר פקע זכותו של גר בחייו מפני שבועתו של הגזלן שזכה בדין מכח השבועה, וממילא אין זכיי' להעולם גם כדין זוכה מנכסי הגר, כיון שאין זה נכסי גר. וכמו שכתבנו שם בשם הראב"ד, וזהו קנאו ד' ונתנו לכהנים, ולבלעדי הקרא הו"א דכל אופן גזל הגר שאין לו גואלים אמרה תורה שיחזיר לכהנים, על זה אתא קרא לאשמעינן שדוקא באופן זה דקנאו ד' וזהו דוקא בשהודה לאחר מיתת הגר. וכמש"נ דף מ"ה בד"א בקדשי מזבח, אבל בקדשי בדה"ב מועילין בהן ובגמ' מ"ט כי גמרה מעילה חטא חטא מתרומה דומיא דתרומה דקדישא קדושה"ג, אבל קדושת בדה"ב דקדושת דמים לא. והקשו התוס' היאך ילפינן למעט מחובר ממעילה בחטא חטא מתרומה דליתא במחובר, וממעטין אף מחובר דלא הוי אלא קדושת דמים יעוי"ש. - ונראה דבאמת ע"כ האי קרא דחטאה בשגגה מקדשי ד' מיירי בקדושת דמים. כמבואר במעילה ט"ו, ולדברי ר' ינאי דוקא בקדוש"ד מיירי, וגם עיקר הלימוד דילפינן שלד"ע במעילה ילפינן מגז"ש זו חטא חטא מתרומה, והיינו אף בקדוש"ד. - וגם מזה ממועט מחובר. - רק סבר ר' שמעון דהגז"ש חטא חטא מתרומה מלמדנו דעכו"ם אינו בר מקדיש קדושה"ג, כמו שאינו עושה תרומה, מפני שהוא ענין קדושה"ג. - ואף שרבתה תורה קרבן עכו"ם להקרבה, וממילא חזינן שקדוש קדושה"ג מדקרב לגבי מזבח. - ע"כ אית לן לומר דדין הוא לגבי הקרבה, והיינו שע"כ קרב על המזבח מכח דין התורה, שאמרה תורה שעל ידי ההקדש העכו"ם נעשה קרבן מאליו ולא מכח המקדיש באה הקדושה"ג, והמזבח מכח עצמו הוא כזוכה בהקרבן.- ולהכי לענין מעילה ממועט קרבן עכו"ם ממעילה. כיון שאין ההקדש מכח קדושת פה של המקדיש, ובדמיון לזכיית חצר הקדש שאין בו מעילה, משום דלא מכח המקדיש אתיא. כמבואר בחידוש הרמב"ן לב"ב ע"ט. - משא"כ - קדושת דמים, דעכו"ם בר מקדיש הוא, ויש בזה קדושה מעליא, וקרינן בזה קדשי ד', כיון דהקדושה מכח מקדיש באה, ויש להקדושה השלימות הראוי'.- ובזה מיושב גם קושיות גדולי האחרונים היאך מקריבין קרבן של עכו"ם עם אמרינן הני כהני שלוחי דידן נינהו הא אין שליחות לעכו"ם. ולענין הקדש קטן מופלא סמוך לאיש, מבואר בנדה מ"ו דילפינן דאין חייבין קרבן על הנאת הקדשו, מדכתיב זה הדבר בנדרים לומר שרק לענין בל יחל הושווה קטן לגדול, - ביאור הדברים שאין בכחו של קטן רק להטיל איסור על הדבר אבל אין בכחו לעשות קדשי ד', - ולכאורה יש לומר לפי מה שפליגי תנאים לענין הפרשת תרומה במופלא סמוך לאיש, דסבר ר' יוסי דבר תרומה הוא, וא"כ הרי חזינן דעושה קדושה"ג, - וכיון שמעילה נלמד מתרומה, אית לן לומר דכמו שישנו בתרומה כן ישנו גם בקדושה"ג לענין חיוב מעילה, - וא"כ אית לן לומר דלא מיבעי' לענין קדושת דמים דיש מעילה בהקדישו, אלא גם בקדושה"ג יש חיוב מעילה בהקדשו. וע"כ צריך לומר דהסוגיא שם סוברת כמאן דאמר דמופס"ל לאו בר תרומה הוא, וכיון שלא מצינו דקטן בר מקדיש הוא לקדושה"ג, להכי ממעטין לקטן מקרא דזה הדבר, לומר שלאו בר מקדיש הוא כלל לענין קדשי ד', ואין בהקדשו ממש להיות מביא לחיוב מעילה, מטעם דחסר לו ענין זה להיות פועל בהקדשו הכנסה לרשות גבוה, - ולפ"ז לדידן דקיי"ל