נזר הקודש - יומא צז

אבל כיון שעכ"פ יש מצות הקטרה להקטיר כולו מדין התורה, וא"כ גם בשבת יש להקטיר ואין הבדל מן התורה אם מקטיר פרס בשחרית ופרס בין הערבים, או אם מקטניר כל המדה בשחרית והשאיר כזית על בין הערבים, או להיפך. ג וכן יש לפרש דברי התוס' בכריתות ו' ע"ב ד"ה המפטם פרס שחרית, אמר רבי דהאי שיעורא פרס בשחרית ופרס ערבית הלכה למשה מסיני הוא אם לא הקטירו אלא כזית שחרית, וכזית ערבית יצא כדמשמע פרק השוחט עכ"ל. הנה ג"כ הכוונה דבהקטרת כזית שחרית יצא, אבל בתנאי שהמותר כולו יקטיר בין הערבים, וכמו כן מה שכתבו וכזית ערבית הוא באופן שהקטירו בשחרית, ונשאר כזית על של ערבית, זהו מהלמ"מ דיצא והאי פרס בשחרית ופרס בין הערבים, דהיינו שמחלקו לחצאין לפרס ופרס, הוא רק מדרבנן, אבל עצם ההקטרה דכל יום הוי בשיעור שלם. ד איברא דיש לומר דזה תליא בפלוגתא דתנאי דפליגי רבנן ור"ש במנחות מ"ט אם לא הקטירו בבוקר יקטיר בין הערבים, אמר רבי שמעון וכולה היתה קריבה בין הערבים, יעוי"ש, ומשמע דת"ק סבר דרק מחצה קריבה בין הערבים. ויש לפרש דפליגי בעצם ההקטרה אם החובה להקטיר שיעור שלם בכל יום ויום, ולכן אם מקטירין שיעור שלם בבת אחת יצאו ידי חובתו. וזהו סברת רבי שמעון דסבר דאם לא הקטירו בשחרית, יקטירו בין הערבים כולה, כיון שהוא חובת היום. והת"ק סבר דשני חיובים יש בזה והיינו החוב על שחרית, וחוב על בין הערבים, ולהכי הדין דאם לא הקטירו בשחרית, נתבטל החוב דשחרית, והחוב דבין הערבים הוי חיוב בפני עצמו. והנה לפי"ז להת"ק כיון דשני חיובים נינהו, וא"כ הוי האי פרס דשחרית ופרס בין הערבים מעצם הדין, ואינם שייכים זה לזה. וממילא אין לומר דהקטרה דערבית ישלים להקטרה דשחרית וכמו כן להיפך. ורק אליבא דר' שמעון יש לפרש כן, ופשיטא שדוחק לומר דסוגיא דזבחים שם אזלא אליבא דר"ש, דהוי שלא אליבא דהלכתא, דע"כ הלכה כהת"ק. וכן פסק הרמב"ם בפר"ג מתו"מ ה"א כפי פירושם של הכס"מ והלח"מ שם. ולפי"ז ע"כ כוונת רש"י בזבחים ותוס' בכריתות שכתבו דמה"ת סגי בכזית, הוא כפשוטו כזית ממש, גם באופן שאינו מקטיר יותר, וא"כ הדרא הקושיא לדוכתי' היאך היו מקטירין בשבת שיעור פרס ממש שהוא מדרבנן, ומן התורה סגי בכזית. ה אמנם עיקר הדבר לומר דשיעור פרס הוא מדרבנן קשה טובא מסוגיא דכריתות ו' ע"ב בהא דיחיד שפיטם פחות מכשיעור פטור והמל"מ בפר"ג מתו"מ העיר בזה, יעוי"ש, והיא ראיה מוכרחת דע"כ האי פרס שיעורו מן התורה. ו ונראה דכוונת התוס' בכריתות שכתבו דהוי הלמ"מ כוונתם על הא דהקטיר כזית, היינו דהפרס בשחרית ופרס בין הערבים הוא מן התורה, והללמ"מ לגרוע בא דבדיעבד יוצאין בכזית אבל מצות הקטרה איכא בפרס בשחרית ופרס בין הערבים, וההלמ"מ באה לומר דבדיעבד יוצאין בכזית, ומה"ט אם הקטיר כזית בחוץ חייב מפני שהוא שיעור הקטרה בדיעבד, וכדמוכח סוגיא דזבחים ק"ט. - וזהו כוונתם לפר' השוחט, אמנם כיון שיש מצוה בהקטרה לכולי פרס, שפיר מחללין שבת ויום הכפורים על זה, דגם על ה נאמר במועדו. נמצא דהאי פרס שיעורו מדאורייתא ואתי שפיר סוגיא דכריתות דיחיד שפיטם אינו חייב אלא על השיעור שהוא מן התורה. ז אבל דברי רש"י בזבחים אי אפשר לפרש כן דהרי רש"י פירש להדיא דהאי פרס הוא מדרבנן, לכן נראה דרש"י מפרש דהסוגיא דזבחים אזלא אליבא דר' שמעון ולדידיה דסבר דהחיוב הוא על היום, ורק רבנן הלקוהו לפרסים, וא"כ כיון שע"כ יכול להקטיר כזית בשחרית, והמותר משלים לבין הערבים, וכן להיפך, ויצוייר הקטרה בפנים בשיעור כזית. ולא רחוק לומר דאזלא אליבא דר' שמעון דהרי ר' יוחנן שם ק"י ע"א בלא"ה מוקי המשנה כר' שמעון. - אמנם סוגיא דכריתות דיחיד שפיטם חייב גם בפרס, ולא בעינן שיעור שלם, ע"כ אזלא אליבא דהת"ק דמנחות מ"ט במשנה שם כמו שכתבנו לעיל, ושפיר כתבו התוס' לשיטת הרבנן ח והנה נראה דהרמב"ם מפרש ג"כ הסוגיא דזבחים שם אליבא דר' שמעון. והוא מדלא כתב בפרי"ט מהל' מעה"ק ה"י הא דכזית מקטיר כמו שחשב התנא בהמשנה, והרמב"ם חשב שם כולם דחייב על כזית מהן ולא חשב הא דקטורת כמו ששנה התנא בהמשנה כזית קטורת, והלא דבר הוא, ולפלא שלא עמדו בזה הנו"כ. ולפי מה שכתבנו אתי שפיר דע"כ אין לחייב על כזית קטורת בחוץ רק אליבא דר' שמעון, אבל לא אליבא דרבנן. וע"כ הרמב"ם לא סבר כהתוס' דכריתות דיש הלמ"מ דסגי בהקטרה דקטורת בכזית. אלא סבר דהסוגיא בכריתות אליבא דרבנן אזלא. והסוגיא דזבחים אליבא דר' שמעון אזלא, ולהכי השמיט הא דהקטרה דקטורת דליחייב בכזית, ומיושב הכל לנכון בס"ד. א דף מוח. בכל יום כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הכיור והיום (מקדש) מן הקיתון של זהב, מ"ט משום כבודו של כהן גדול. וכן כתב הרמב"ם בפר"ב מעבודת יוהכ"פ. ויש לעיין מדוע סתים הדבר ולא כתבו דבעינן שיהיה הקיתון מחזיק שיעור מים בכדי לקדש ממנו ארבעה כהנים ידיהם ורגליהם כדאיתא בזבחים כ"ב וברמב"ם פר"ה מהל' ביא"מ הי"ג. ואם באמת כן הדבר שהיה הקיתון מחזיק מים כל כך, א"כ מכבידין על הכהן גדול משא כזו. ואדרבה מבואר שיש להקל עליו משום חולשא. - וא"כ יותר טוב היה לו שיקדש מן הכיור, בכדי להקל עליו. ב והנה לפי"ז משמע שהקיתון לא היה מחזיק מים רבים כשיעור הזה. ולדעת התוס' זבחים שם שפירשו התם בהא דמשני הש"ס בקודח מתוכו, היינו שנוטלין מים מן הכיור, דאז לא בעינן מים הרבה כשיעור הזה, וא"כ הכא ג"כ מיירי שהיה הכהן גדול נוטל מים מן הכיור. אמנם לפירש"י בהא דקודח מתוכו היינו קודח דופני של כיור ותוחב בתוכו כלי קטן ומקצתו לחוץ ויוצק מן הכיור ומוציא, אבל באפי נפשי' בעינן שיעור ארבעה כהנים. יעוי"ש. קשה הכא בקיתון של זהב דלא היה קודח מתוך הכיור, הלא בעינן