נזר הקודש - יומא צה

אמנם מהא דלא הביא בעבודת יוהכ"פ דהפרישה תהיה סמוך לבין השמשות, משמע דסבר דבועל נדה טובל ביום. אבל מדוע לא כתב בהדיא דינא דש"ס. וצ"ע. ד שם, אני וביתי ובני אהרן וכו', והקשו בתוסי"ש למה אמר ואני כיון שכבר אמר בוידוי קמא וכו', יעוי"ש. ונראה דהכהן גדול מחויב מצד ערבות כיון שהם משפחתו. ועבירות של הכהנים מחויב הכהן גדול מצד מחאה כדין גדול שבמשפחה. א דף מ"ד, יכול אפילו בעזרה תלמוד לומר באהל מועד פירש בהיכל. והקשה בגבו"א למ"ל קרא להזהיר על הפרישה מן ההיכל בשעת הקטרה ומתן דמים דלפני ולפנים תיפ"ל בלא"ה איכא לאו כדמעייל ביאה ריקנית, יעוי"ש. ב ונראה דיצוייר דלא הוי ביאה ריקנית. והוא דהרי יכול להביא המחתה עם הגחלים לתוך ההיכל כי זה כשר בכל כהן, וא"כ לא הוי ביאה ריקנית, ולאחר שנכנס אין איסור שהיה עליו כמו שביארנו בספרנו נזר הקודש למסכת זבחים דף ל' דף הספר. ועל זה באה האזהרה שלא יהיה שם, ואף אם הכניס המחתה מחויב לצאת. עוד יש לומר דיצוייר שבא להיכל שלא בדרך כניסה כגון דרך פשפש, אבל הראשון נראה עיקר. ג משנה (דף מ"ג ע''ב) שחטו וקבל וכו' האי שחטו היינו ברוב שנים ומירק אחר שחיטה על ידו כמו בתמיד, וכן כתבנו לעיל. ומצאתי בגבו"א שכתב כן הכי, וכן כתב הפייטן בעבודת יוהכ"פ. ד שם, חותה מן המעוכלות הפנימים. עי' תוסי"ש. ועי' בגבו"א דגחלים בשלהבת שפיר דמי, והנה גם הרמב"ם לא הביא זה בעבודת יוהכ"פ, משמע ג"כ דגחלים בשלהבת זהו המצוה כמשמעות גחלי אש. ועוד דאיכא הבערה וכיבוי בשחותה מן המעוכלות הפנימיות ואיכא חילול יוהכ"פ שלא לצורך, וכן משמע מהפייטן. ה שם דף מ"ד) מ"ט התורה חסה על ממונם של ישראל, והיום חותה בשל זהב ובה היה מכניס מ"ט משום חולשא דכהן גדול. והנה הקשה בגבו"א דמשמע דאי לאו הכי היה חותה בשל ד' קבין ומעדה ממנה לתוך של ג' קבין, ועוד רישא נמי דקתני בכל יום חותה בשל ד' קבין ומערה לתוך ג' קבין. משמע דאפילו בשבת היה עושה כן, וכן תנן בהדיא בפד"ד דתמיד דאפילו בשבת מערה לתוך ג' קבין. וקשה הא בכריתות כ' תניא החותה גחלים בשבת חייב חטאת ר' אלעזר ב"ר שמעון משום ר' אלעזר ברבי צדוק אומד חייב ב' מפני שהוא מכבה את העליונים ומבעיר את התחתונים וכו', וא"כ הכא כשמערה ממחתה של ד' קבין לשל ג' קבין עושה מלאכה בשבת ויום הכפורים שלא לצורך גבוה, והא אפשר לחתות ולהכניס אחת, וצורך גבוה, הא איתעביד כהלכתה, וא"כ היאך הותר במלאכה דאורייתא שלא לצורך וכו' יעוי"ש. והיא קושיא עצומה ולבסוף מסיק דהוי מלאכה שאצ"ל, אבל תקשה לר' יהודה דמחייב במלאכה שאצ"ל, ורבי יהודה מיירי הכא ולא פליג בזה עכת"ד, יעוי"ש. וגם תקשה להרמב"ם דסבר במלאכה שאצ"ל חייב. ובהלכה כתב כהמשנה דתמיד והכא בעבודת יוהכ"פ כתב משום חולשא דכהן גדול. ו ונראה לומד מלתא חדתא. והוא לפי מה שכתבו התוסי"ש לקמן מ"ה ד"ה נתפזרו לו קב גחלים מכבדן לאמה, הקשה רבינו נסים גאון היכי מכבדן לאמה ומפסיד קודש, והלא קדשו בכלי שרת, ותנן עדיות פר"ח מ"א העיד ר"ע על קטורת ולבונה וגחלים שנגע טבו"י במקצתן שפסל את כולן וכו', ולבסוף תירצו התוס' שם, וקושיא דרבינו נסים אינה קושיא דאין כאן הפסד קודש כיון שאין ההקדש צריך להם, וכדי שתהא השני' מלאה יפה תקנו לחתות בגדולה ולעדות בקטנה עכ"ל. ביאור הדברים נראה דבעינן שהכלי השניי' תקדש את הגחלים כדין כלי שרת שמקדשין כשהן מליאין כמבואר בזבחים פ"ה וברמב"ם פר"ג מפסוה"מ ה"כ. וכשחסר מעט, וגם אין דעתו להוסיף אין הכלי מקדשתן. ולהכי תקנו שיערה מתוך ד' לתוך שלש. ובודאי בעינן מליאה גם בגודש. ובזה אתי שפיר שזה דוחה שבת כיון שזה הוי צורך גבוה ממש והנה ביום הכפורים שמניח הקטורת במחתה על גבי הגחלים, והמחתה נעשית מליאה עם הקטורת שניהם נתקדשו בהמחתה. כיון שזהו המצוה להניח הקטורת על הגחלים במחתה. וממילא אין לחוש לחסרון גחלים מטעם שאין המחתה מליאה, מפני שהקטורת משלמת להיות מליאה. - ואעפ"י דבעינן מלא המחתה כדכתיב בקרא, אבל ע"כ כיון דאי אפשר בגודש, וגם מתחסר מעט עד הנחת הקטורת עליהם, אמנם ע"כ שזהו כוונת התורה מלא המחתה, ושיערה התורה שזהו באופן שתהיה מקום להקטורת לנוח על הגחלים באופן שלא יתפזר. ובזה יתקדשו הקטורת ג"כ. והנה לא מיבעי' אם אמרינן דמלא חפניו לא הוי בכלי שרת, ובעינן שיתקדשו הקטורת בכלי שרת, דפשיטא דהנחה על הגחלים בעינן שיהא הקטורת בתוך הכלי שהיא המחתה והקידוש כלי דהמחתה מקדשת הגחלים עם הקטורת ביחד, - אלא גם אם אמרינן דהחפניו הוי ככלי שרת, ונתקדשו הקטרת בהחפניו, ולא בעי הקטורת עוד קידוש. והיינו דלקמן מ"ח היא בעי' דרב פפא ולא איפשטא, אבל אפשר לומר דאפילו אם החפניו ככלי שרת דמיא, ונפק"מ דאם נתפזר על הרצפה לא נפסלו, אבל עדיין בעינן גם כלי שרת ממש, והרי"ז כדמיון לסכין של שחיטה שמקדש הדם כדאיתא בסוטה י"ד, ומ"מ בעינן גם לכלי שרת. וא"כ אפשר לומר דאעפ"י דהחפניו של כהן גדול מקדש את הקטורת קדושה יותר עדיפא מסכין של שחיטה דהיינו שפעלה הקדושה שלא תיפסל בנתפזר על הרצפה, אבל עדיין בעינן שתתקדש גם קדושה יותר אלימתא, דהיינו שיהיה בכלי שרת ממש. ומטעם זה מועיל השלמתן להשלים החסרון דהגחלים. והוי המחתה מליאה, להכי ע"כ ישונה הדין ביוהכ"פ שלא לעדות מתוך של ד' לתוך של ג'. ז איברא דלפי"ז יש להעיר מאי איריא משום חולשא דכהן גדול הלא גם בלא זה אין לערות מתוך קב של ד' לתוך קב של ג' מטעם דכיון דכל עיקר הענין נעשה כן בכל יום בכדי שתהיה הקב של ג' מליאה. וביוהכ"פ דלא בעינן מליאה גחלים בכדי שתהי' גם מקום להנחת הקטורת. אבל נראה דכיון דטבע הגחלים הלוחשות דהשלהבת עוכלתן, ובכל רגע נתמעטו הגחלים. וביותר כשמניח המחתה על הרובד הרביעי