נזר הקודש - יומא צד

ח והנה הרמב"ם והראב"ד פליגי ג"כ בזה, והוא בהא דכתב הרמב"ם בפר"ז מפרה ה"ג וז"ל הממלא באחת ידו ועשה מלאכה בידו האחרת, או הממלא לו ולאחר או שמילא לשנים כאחת שניהן פסולין, שהמילוי מלאכה, ונמצא כל מילוי משניהם כאילו עושה עמו מלאכה אחרת עכ"ל, הרי כתב הרמב"ם דאעפ"י שעושה מלאכה למטרה אחת למעשה פרה מ"מ הם פוסלין זו על זו. - והראב"ד כתב וז"ל א"א דעתי בכל אלו לא משום מלאכה הוא נפסל אלא מפני היסח הדעת שהוא שורש פיסול מלאכה והוא נקרא על שמה. וכל מקום שתמצא פיסול על שם מלאכה לא תתלה אותו אלא על היסח הדעת וכו' וכללו של דבר אין אדם יכול לכוון דעתו לב' דברים כאחד או לשני בני אדם כאחד נפרדים במעשיהם וא"א בלא היסח הדעת עכ"ל, יעוי"ש. וזהו כשיטת התוסי"ש כמו שפירשנו. ט אמנם דעת התוס' בחולין ל"ב שהקשו לרבנן אותה ולא אותה וחבירתה למ"ל וכו', ויש לומר דאיצטרך לשוחט שתי פרות ונתכוון לשחוט דמשום מלאכה אחרת לא מיפסלו כיון דשתיהן לשם פרה, יעוי"ש, מבואר דלא סברי כשיטת רש"י והרמב"ם, וע"כ בהא דמילא מים יפרש משום היסח הדעת כשיטת הראב"ד. אבל לפי"ז עדיין תקשה דלמ"ל קרא לשחיטת שתי פרות הלא איכא משום היסח הדעת. ואפשר לומר דזה עצמו משמיע לנו התורה דההיסח הדעת כזה ג"כ נקרא היה"ד וצ"ע. א דף מ"ג, אלא למ"ד לדורות בכהן גדול השתא כהן גדול בעינן בכיהונו מיבעיא. והנה לכאורה אפשר לומר דנפק"מ לענין אבנט דלא יהיה של ברץ אלא באבנטו של כהן הדיוט שהוא של כלאים. ולזה אמרה תורה הכהן בכיהונו. וע"כ צריך לומר דמאן דבעי כהן גדול לדורות הוא משום דיליף חוקה חוקה מיוהכ"פ ע"כ דומיא דיוהכ"פ בעינן לגמרי. - והיינו בהארבעה בגדים בגדי לבן כמו שדרשו בספרי. וע"כ האבנט היה של בוץ. ב שם, וקטן שאין בו דעת אשה מסייעתו ומזה. ויש לעיין לפי מה שכתבתי לעיל דבעינן כוונת המזה לטהר. וא"כ היאך מהני הזאה דקטן לטהר. והלא קטן אין לו כוונה כדאיתא בחולין י"ב. והנה לכאורה מזה ראיה לשיטת התוסי"ש דלא בעין כוונת המזה לטהר. אבל לשיטת הרמב"ם והרא"ש שכתבנו לעיל דבעינן כוונה לטהר קשה הא קטן אין כוונה. ודוחק דכיון דהאשה מסייעתו ומהני כוונתה. זה ליתא, חדא דלאו כו"ע סברי דמהני כוונת הגדול העומד על גביו. עי' תוס' גיטין כ"ג, וברשב"א חולין שם. ועוד מדוע לא נחתו לזה הראשונים, וצ"ע. ג תוסי"ש ד"ה אשה מסייעתו ומזה, במס' פרה פרי"ב תני אשה מסייעתו ומזה ואוחזת לו במים וטובל ומזה, פירש שלא אחזה אלא במים דוקא, אבל אם אחזה בידו הזאתו פסולה, יעוי"ש, וכוונתם דבעינן שתהי' הזאה באחד, ולא בשנים דהיינו אחד כשר ואחד פסול. ומסתברא דזה מיירי באופן שאין הקטן בעצמו יכול לעשות בלא סיוע דהפסול. ובאופן זה לא הוי מסייע אין בו ממש כההיא דשבת צ"ג, יעוי"ש, ולפי פירוש התוסי"ש עיקר הכוונה להודיענו כי מה שהאשה אוחזת במים לחודיא אעפ"י שהקטן נצרך לזה, וזהו מפני שאין בכחו לאחוז במים ולהיות מזה, מ"מ כיון שאין האשה מסייעתו בעצם הזאה, זה לא נקרא כשר ופסול. ד ויש לעיין האשה האוחזת המים אם נטמאת מטעם נושא מי חטאת. ומקום הספק לפי מה שכתבו התוס' בנדה ט' ועו"מ דבנושא לצורך הזאה לא נטמא. ויש לחקור אם זה נקרא לצורך הזאה כיון שהקטן טובל בהמים שהאשה אוחזת. או"ד כיון שרק במקרה זו הוי לצורך מפני שהמזה הוא קטן. א ע"ב. לימד על טבו"י שכשר בפרה. יש לעיין היאך הדין בטבו"י דטומאה יוצא מגופו, כגון זב בעל שתי ראיות, וכמו כן זבה של שומרת יום כנגד יום, דלא הוי בר כפרה. אבל הטומאה חמירא טובא מפני שהטומאה יוצא מגופו. והנה מדקאמר הש"ס טבו"י משמע איזה טבו"י שיהיה. אמנם לפי מה שכתבו התוס' מדוע לא אמרינן דרבתה תורה מחוסר כפורים אבל טבו"י לא, ותירצו משום דמוקמינן קרא בטומאה דאותה פרשה, יעוי"ש. וא"כ אין לרבות טבו"י דטומאה יוצא מגופו דלא הוי טומאה דאותה פרשה, וצ"ע. ב והנה תצא מזה נפק"מ לדינא לענין פרישה דכהן השורף את הפרה דמפרישין אותו גם מביתו מחששא דבועל נדה כמבואר בפר"ב דפרה. והנה בפרישה דכהן גדול פריך הש"ס לעיל דף ו' דאם אמרינן בועל נדה כנדה למחר היכי עביד עבודה והא בעי הערב שמש ומשני רב דימי מנהרדעא דמפרישין לי' שעה אחת סמוך לשקיעת החמה, יעוי"ש. והנה בועל נדה משמע דנחשב לטומאה יוצא מגופו מטעם דכתיב ותהי נדתה עליו, וכן יש לדייק מדברי הרמב"ם בפר"ז מתרומות ה"ט כמו שמדייק שם הרדב"ז, יעוי"ש. ואם אמרינן טומאה יוצא מגופו באופן שלא הוי מחוסר כפורים דינו כמגע טמא מת, וא"כ לא בעינן לאפרושי כהן השורף את הפרה סמוך לשקיעת החמה. מטעם דיכול לטבול ביום העבודה מטעם דטבו"י כשר בפרה. אבל אם אמרינן דבכל אופן טומאה יוצא מגופו לא התירה תורה טבו"י, א"כ דין כהן השורף את הפרה בכהן גדול דמפרישין אותו סמוך לשקיעת החמה, ולפי"ז איכא נפק"מ טובא לענין פרישה דכהן השורף את הפרה, אמנם דעת התוס' במוע"ק ט"ו ד"ה ובועלי נדות וכו' דבועל נדה לא חשיב טומאה יוצא מגופו. ג והנה בעיקר הפרישה דסמוך לשקיעת החמה לא כתב הרמב"ם. - ואפשר שטעמו מטעם הברייתא הובא לעיל ו' ע"ב דכל חייבי טבילות טבילתן ביום, וגם בועל נדה בכלל, אבל תמוה מדוע לא הביא הרמב"ם זה הדין דבועל נדה הטבילה ביום, וצ"ע. - והמאירי כתב בועל נדה אף בודאי אעפ"י שהוא כנדה חלוק הוא ממנה לענין זה, ורשאי לטבול בשביעי כשאר חייבי טבילות, יעוי"ש. וזהו ע"כ לפי המסקנא בש"ס, וכן כתב הריטב"א דבועל נדה דינו כזב וטובל ביום. - אבל תמוה על הרמב"ם שלא הביא הא דבועל נדה היאך דינו, ובפר"א מהל' מקואות ה"ו כתב לדין טבילה דהטמאים, וכן כתב בפר"ד מאי"ב ה"ו ולא הזכיר הטבילה דבועל נדה מה דינו אם טובל ביום