נזר הקודש - יומא צג

א גמרא אלא למ"ד לדורות בכהן גדול מנא לי' גמר חוקה חוקה מיוהכ"פ, וכתבו התוסי"ש ומהאי טעמא ילפינן בספרי שבבגדי לבן היתה נעשית, יעוי"ש. והנה משמע מזה דלמ"ד דלדורות בכהן הדיוט לא גמיר גזי"ש דחוקה חוקה. ויש להקשות דלפי"ז מנין יודע דבבגדי לבן היתה נעשית, לפי דברי התוס' דכל עיקר הלימוד נלמד מהגזי"ש דחוקה חוקה. - וכיון דלית לי' גזי"ש מנין אנו יודעין דבבגדי לבן נעשית, ואין לומר דלא סבר להאי דינא. דליתא דהלא בפר"ד דפרה מבואר דזה אליבא דכו"ע. ועוד קשה דהלא מבואר לקמן דנלמד דבעינן בגדי כהונה מהא דכתיב וכבס בגדיו הכהן בכיהונו דהיינו הבגדי כהונה שלו, וכמו שפירש"י. וא"כ גם בלא גזי"ש דחוקה חוקה אנו יודעין דבגדי כהונה, ומדוע כתבו התוס' דזה נלמד מהגזי"ש. ואפשר לומר דכוונת התוס' דמאן דסבר דבעינן כהן גדול ע"כ דלא דרש הא דכהן בכיהונו, כיון דבעינן כהן גדול, א"כ פשיטא דבעינן בגדי כהונה, דבלא הבגדים אין כהונתו עליו. אבל אכתי יש לשאול אם יעבוד בשמונה בגדים כדין כהן גדול או בארבעה ככהן הדיוט, על זה כתבו התוספות שבבגדי לבן היתה נעשית, וזה נלמד מחוקה חוקה מיוהכ"פ. וזהו כוונת התוס' דהלימוד מהגז"ש מלמדנו על בגדי לבן שאסור לעבוד בשמונה אלא בארבעה שהם בגדי לבן. ב והנה לפי"ז למ"ד בכהן הדיוט היתה נעשית א"כ לא בעינן לגזי"ש כלל, דהרי מהא דאמרה תורה הכהן בכיהונו נלמד דבעינן בגדי כהונה, וכמו שמבואר לקמן. ויש לדייק בדברי הרמב"ם בפיה"מ בפר"ד דפרה שכתב שהיא כשרה בכהן הדיוט וכתב ג"כ וידענו זה בגז"ש יעוי"ש. וקשה למה בעינן גזי"ש והלא אם כשרה בכהן הדיוט ונלמד מזה עצמו דבעינן בגדי כהונה, וע"כ דסבר הרמב"ם דגם הגז"ש מוסכמת אליבא דכו"ע וכן משמע בספרי מביא הגז"ש, ומביא הדרשא דכהן בכיהונו, וזה טעמא בעי מדוע בעינן לשני הדרשות. ג ונראה דאעפ"י שאמרה תורה דלדורות כשרה בכהן הדיוט, אבל ע"כ גם הכהן גדול כשר בה, וא"כ יש לטעות כמו שבשארי עבודות דהקרבנות שכשר בכהן הדיוט, ואם הכהן גדול עובד בעי ח' בגדים, ואם עשה העבודה בארבעה בגדים הוי מחוסר בגדים. וא"כ יש לומד דאם עשאה הכהן גדול הפרה בעי שמונה בגדים, על זה מלמדנו הגז"ש מיוהכ"פ דגם הכהן גדול יעבוד בארבעה בגדי לבן ככהן הדיוט. ד גמרא, והוציא אותה שלא יוציא אחרת עמה וכו' שלא יאמרו שתים שחטו. מזה נראה אשר יש מצות בתורה אשר מטרתם לגזירה. וכמו"ש הה"מ באיסור לא תבשל בבשר וחלב שהוא מטעם שלא יבוא לאכול בשר בחלב, עי' בהה"מ פר"א מטו"מ. וביותר הכא לר"ש דמפרש טעמא דקרא דכתבה תורה אותה הוא רק מטעם שלא יאמרו שתים שחטו. ובשחיטת שתים פסולה מטעם דכתיב ושחטו אותה דהפירוש ולא אותה וחבירתה. ה והנה רש"י מפרש הכא דהטעם משום פסול מלאכה, וזה תמוה מסוגיא דחולין ל"ב דמבואר שם דשחיטה גזירת הכתוב אפילו באופן דליכא .ז משום מלאכה, וזהו באופן דשחט בהמה של חולין בלא כוונה דלר' נתן כשרה הבהמה דחולין, ופרה פסולה מטעם דכתיב ושחט אותה לבדה, וא"כ מדוע פירש"י הכא משום מלאכה. ורש"י עצמו מסיים ולקמן נמי אמרינן ושחט אותה שלא ישחוט אחרת עמה, הרי מזה מוכח שלא מטעם מלאכה מידרש אלא משום דדין הוא בשחיטת הפרה, ונפק"מ דגם באופן דליכא משום מלאכה כגון שלא בכוונה ג"כ פסולה. והנה התוסי"ש מביא פירש"י ומביא סוגיא דחולין, וכנראה שכוונתם להקשות על פירש"י. ובגבו"א הקשה ג"כ בזה, אבל כבר הקדימו התוסי"ש. ו ונראה בכוונת רש"י שסובר דהא דאסרה תורה לשחוט שתי פרות כאחת הוי ג"כ משום מלאכה והביאור בזה דכיון דמכוון ע"כ על שתיהן, נמצא דזו פוסלת על זו וזו פוסלת על זו, וממילא שתיהן פסולות. - והרמב"ם ג"כ סובר כן שהוא משום מלאכה כמו"ש בפר"ד מפרה הי"ז וז"ל ומנין שהמלאכה פוסלת בה שנאמר ושחט אותה מפי השמועה למדו שלא בא הכתוב אלא ללמד שאם נתעסק בדבר אחד בשעת שחיטתה פסולה עכ"ל. - וזהו ע"כ שיטת רש"י הכא ג"כ שזה שאסרה תורה שחיטת שתים הוא ג"כ משום מלאכה, וחידוש דין איכא בזה דהמלאכה אף שהיא ממין אחד, דהיינו ששתיהן המה פרות, ומ"מ פוסלות הן זו על זו. איברא דעדיין תקשה מסוגיא דחולין דמוכח דגם בשחיטה דבהמת חולין בלא כוונה ע"כ פוסלת את הפרה. - ובשלמא להרמב"ם לא קשה מטעם דלא סבר כסוגיא דחולין, אלא סובר דאם שחט בהמת חולין בלא כוונה עם הפרה דהפרה כשרה, ומה שיש לתמוה על הרמב"ם בזה עי' בכס"מ, ועי' בספרנו נזר הקודש לזבחים מ"ז מה שכתבנו ביישוב שיטתו. אבל לרש"י תקשה. ונראה בסברת רש"י דסבר רש"י דמלבד דהשחיטה מצד עצמה פוסלת אם היה מכוון לשחוט בהמה אחרת עם הפרה והוא מטעם היסח הדעת. הנה גם באופן ששחט שתי פרות והוא מכוון לשתיהן דליכא בזה משום היסח הדעת, מ"מ יש בזה פסול משום מלאכה. - והיינו דאפילו לר' נתן דמכשיר בהמת חולין בלא כוונה, וא"כ יש לפרש כוונת התורה למיפסל מצד עצם השחיטה דחולין. מ"מ ע"כ סבר ג"כ דכוונת התורה שלא ישחוט שתי פרות כאחת, כדמוכח הכא בסוגיא. וכיון דלא שייך בזה היסח הדעת, וע"כ יש בזה פסול משום מלאכה. ז אבל התוסי"ש סברי דיש בזה משום היסח הדעת, אעפ"י ששוחט שתיהן לשם פרה. וממילא לא בעינן קרא לזה כיון דזה אנו יודעין ממה שאמרה תורה למשמרת שלא יסיח דעתו, או משום דכתיב לפניו, כדלעיל בסוגיא. וממילא ע"כ הא דאמרה תורה ושחט אותה בא ללמדנו דאף במקום דלא שייך היסח הדעת כמו ששחט בהמה חולין בלא כוונה, אם רק שם שחיטה עליה פוסלת את הפרה. נמצא לפי"ז דפליגי רש"י ותוסי"ש אם שייך היסח הדעת בשני דברים והם ממין אחד, דלרש"י לא שייך בזה היסח הדעת, ורק מלאכה פוסלת בזה, ולהתוסי"ש מלאכה לא שייך בזה, אבל היסח הדעת שייך בזה.