נזר הקודש - יומא צב

שאני פרה דקדשי בדה"ב, היינו בהדברים שהם חוץ לגופה, וכמוש"נ. ט והנה במשנה פר"ד דפרה תנן פרה ששחטה שלא לשמה קבל והזה שלא לשמה וכו' פסולה, וכתב הר"ש כדתניא בספרי חטאת היא מגיד שאם נשחטה שלא לשמה פסולה כלומר מדאיתקש לחטאת יעוי"ש. ומשמע דר' שמעון נמי מודה בזה דהלא סתם ספרי אליבא דר"ש. וקשה הא ר"ש סבר דפרה קדשי בדה"ב, ולהכי מכשיר ביוצ"ד, וא"כ היאך סבר דשלא לשמה פוסל, וכן בקבל וזרק שלא לשמה ולשיטת התוסי"ש הכא דמפרשי דגם ר"ש פוסל ביוצ"ד אבל לא משום דחטאת קרייה רחמנא אלא מפני שכיון שמום פסול, להכי גם יוצ"ד פסול, אתי שפיר דיש לומר דגם ר"ש מודה בפסול הגוף, ובזה אתי שפיר בחולין דקאמר הש"ס דטרפה פסולה בפרה הוי גם לר"ש אלא שהוא מטעם אחר מפני שדומה למום. ומזה הטעם פוסל שלא לשמה ג"כ מפני שהוא ג"כ פסול הגוף, וכמו"ש התוסי"ש. אבל לרש"י דסובר דר"ש מכשיר יוצ"ד אעפ"י שהוא פסול הגוף, א"כ מדוע סובר דנפסלה בשחיטה שלא לשמה ודוחק לומר דזהו דלא כר"ש. י ונראה דגם ר"ש מודה וסובר בדרשא דחטאת קרייה רחמנא לומר דכל מה שהוא שפסול בחטאת פסול בפרה וכל דיני חטאת נוהגת גם בפרה, וטרפה דפסול בחטאת פסול גם בפרה, וסוגיא דחולין אזלא גם אליבא דר"ש, והא דמכשיר יוצ"ד משום דאזיל לשיטתו וסבר דולד מעליא הוא ורק מפני הלימוד מבכור נתמעט יוצ"ד להכי לא הוי פסולו מחמת עצמו, ולא נקרא בגופו. ואינו דומה לשארי פסולים שהוא מצד חסרון בעצמותו. יא מי' ש פרו דכתיב אהרן וחוקה, משמע לשמואל דאע"ג דשחיטה לאו עבודה היא אפ"ה עיכובא דחוקה עלה נמי קאי. והקשה בגבו"א מהא דאיתא במנחות ה' בהא דהקדים חטאתו לאשמו מבואר דאע"ג דכתיב התם תהיה דהוי נמי עיכובא ומ"מ קאמר שם רב פפא דשחיטה לאו עבודה ולא קאי עיכובא עלי', עכת"ד, יעוי"ש. יב ונראה לפי מה שכתבנו לעיל דאם בעינן כהן לשחיטה בעינן ג"כ בבגדי כהונה אתי שפיר, דהכא כיון דאמרה תורה אהרן והכוונה דבעינן גם בגדי כהונה, ממילא הוי שחיטה בזה ענין חשוב, ולהכי אמרינן דקאי גם חוקה ע"ז. משא"כ התם דלא בעינן בשחיטה כהן וגם לא בעינן בגדי כהונה וממילא לא הוי שחיטה חשובה דלימא דקאי על זה עיכובא. א ע"ב, אין לי אלא הזאת מימיה שאין כשרין באשה כבאיש ואין כשרין אלא ביום, מנין לרבות שחיטתה וכו' ת"ל תורה. והנה מבואר דהשחיטה והשריפה הוא דוקא ביום. וקשה מהא דתניא בספרי והובא בר"ש שם חטאת היא מגיד שנשרפת בלילה כביום. יכול תהא נפסלת בלילה ת"ל למשמרת מגיד שמשתמרת ימים על ימים וכולהו מדאיתקש לחטאת דריש, ולכך קאמר שנשרפת בלילה כמו הקטרת אימורים שכשרים כל הלילה, יעוי"ש. וזה תמוה מברייתא זו, דדריש דהשריפה דוקא ביום. והנה בספרי ע"כ צריך לומר שאין נשרפת בלילה מוקף (שאין) אבל על הר"ש תמוה טובא מברייתא זו. וכן מורה לשון המשנה בפר"ד מ"ד דתנן ומעשיה ביום, משמע כל מעשיה אפילו שריפתה, וזה מתאים לברייתא דנא, וכן פסק הרמב"ם בפר"ד הי"ז, איברא דהר"ש מפרש ומעשיה ביום לבד משריפתה, אבל דבריו תמוהין טובא. ב תוסי"ש ד"ה מניין לרבות שחיטתה כו', וא"ת למ"ל קרא שאין שחיטתה כשרה אלא ביום תיפ"ל דחטאת קרייה רחמנא וכו' יש לומר דלענין כמה דברים לא אמרינן חטאת קרייה רחמנא דהא תנא בתוספתא שחטה היום ושרפה למחר כשרה, יעוי"ש.- וקשה הא האי לימוד דהשרפה כשירה גם למחר, יש קרא ולימוד מהא דכתיב למשמרת כמבואר בספרי. אבל לשחיטה דלא רבתה תורה דכשר בלילה, ממילא אנו יודעין דפסול בלילה. ונראה דכוונת התוסי"ש דכיון דמצינו דאין זמן פוסל בה, ואינה נפסלת בלינה ג"כ, הרי חזינן דרבתה תורה שלא תנהוג פסול זמן, ממילא נתבטלה כל עיקר הא דזמן, גם בדבר השחיטה דביום, ולזה בעינן לימוד דלענין זה דינו כחטאת שתהי' השחיטה ביום ולא בלילה. ג תוס' ד"ה מה הזאת מימיה מיוחדין וכו', וא"ת אימא מה הזאת מימיה מיוחדין שהיסה הדעת פוסל בה וכו', וי"ל דהזאת מימיה גופה לא אשכחן שיפסול בה היסה"ד שאם הזה על הטמא ולא נתכוון לטהרו שלא תועיל הזאה, יעוי"ש. והנה מבואר דסברי התוס' דלא בעינן כוונת המזה לטהרו להמוזה. וקשה מהא דתנן פרה פרי"ב מ"ב נתכוון להזות לפניו והזה לאחריו וכו' הזאתו פסולה, ופירש הרא"ש פירש הזאתו פסולה דבעינן שיתכוון לאותו צד שיש להזות וכו', יעוי"ש, וא"כ פשיטא דבעינן כוונה לטהרו. - וכן פסק הרמב"ם בפר"י מפרה ה"ז וז"ל המזה צריך לכוון ולהזות על הטמא לטהרו, ואם הזה שלא בכוונה הזאתו פסולה. וכתב מרן מתבאר שם, ובפר"ק דיומא, וע"כ להמשנה ההובא שם נתכוון להזות על הבהמה והזה על האדם הזייתו פסולה. וכן פסק הרמב"ם שם בה"ח. וא"כ פשיטא שהיסח הדעת פוסל כהן. כיון שגם מתעסק פסול. וגם הראב"ד בהשגה בה"ז כתב וז"ל א"א זה אינו שאינו צריד כוונה דחולין לא בעי כוונה, אבל בעינן שיתכוון לו עכ"ל, ועי' בכס"מ שמחלק בין טבילה להזאה דאע"ג דבטבילה לא בעינן כוונה לחולין, אבל בהזאה בעינן, ואפילו לדעת הראב"ד דסבר לא בעינן כוונה אבל עכ"פ מתעסק פסול כיון דבעינן שיתכוון לו. והיסח הדעת ג"כ פוסל דלא עדיף ממתעסק. וא"כ דברי התוס' צע"ג. ד ובעיקר הקושיא שהקשו אמאי לא קאמר הש"ס למעוטי השלכת עץ ארז ואיזוב ושני תולעת שאין היסח הדעת פוסל בהן. - יש לומר כסברת התוס' ד"ה אף אנו וכו' שהקשו דלימעט השלכת עץ ארז ואיזוב ושני תולעת מטעם דלאו גופה דפרה נינהו, ותירצו דהנהו חשיבי ספי מאסיפת אפרה ומילוי המים מטעם דבעינן בהו כהן, יעוי"ש. וה"נ אין לומר למעט השלכת עץ ארז ואיזוב ושני תולעת מטעם דאין היסח הדעת פוסל בהן, דא"כ יש למעט גם אסיפת אפרה ומילוי המים דלא חשיב כולי האי.