נזר הקודש - יומא צא

וחמירא ממראות נגעים דלא שייכה לעבודה, והכא לעבודה איתרבאי. ד והנה לפי"ז יש לעיין למ"ד דשחיטת פרו של כהן גדול פסולה בזר, אם בעי בגדי כהונה מטעם כיון דבעינן כהן בעינן נמי בגדי כהונה, או"ד דרק כהן בעינן אבל לא בגדי כהונה כיון דשחיטה לאו עבודה היא, והנה בגבו"א מצאתי כתב דשחיטת פרו למ"ד פסולה בזר לא בעי בגדי כהונה, והיינו משום דעיקר הטעם דבעינן כהן הוא מטעם בעלים, ולא משום עבודה יעוי"ש. ולדעתי דבריו תמוהין דהרי בסוגיא מבואר דלשמואל דאמר פרו פסולה בזר הוא מטעם דכתיב אהרן וחוקה. משמע דלאו משום בעלים לחודיא הוא משום עבודת היום הוא, עי' תוס' מנחות ו'. וא"כ מסתבר שדיניהם שוה, וכמו בפרה למ"ד דבעי כהן בעינן נמי בגדי כהונה, הנה כן למ"ד פרו פסולה בזר ובעי כהן בעינן ג"כ בגדי כהונה. ה והנה הבגדי כהונה בעבודת הפרה הם ארבעה בגדים כמו ששנה התנא ובכלי לבן היתה נעשית. וביאר הרמב"ם בפיה"מ דאפילו אם נעשה בכהן גדול אינו לובש השמנה בגדים אלא אותן הארבעה בגדי לבן שלובש ביוהכ"פ, וכן כתב להלכה בפר"א מפרה הי"ב וז"ל והעושה אותה לובש ארבעה כלים של כהן הדיוט, בין שעשאה בהן כהן בין שעשאה כהן גדול עכ"ל. והנה לא כתב הרמב"ם בהלכה דבעינן ארבעה בגדים שלובש ביוהכ"פ כמו שכתב בפיה"מ, ונפק"מ ביניהם לענין אבנט דהבגדי לבן שלובש ביוהכ"פ הוי האבנט של בוץ. וארבעה בגדים של כהן הדיוט הוי האבנט של כלאים. ומסתברא דאם כשרים לזה בגדי לבן שלובש כהן גדול ביוהכ"פ שאין בהם כלאים, וא"כ למה ילבש בגדי לבן של כהן הדיוט שיש בזה איסור כלאים. וא"כ למה כתב הרמב"ם בגדי כהן הדיוט. ועוד לפי מה שכתב הרמב"ם בפיה"מ שם דילפינן חוקה חוקה מיוהכ"פ א"כ ליבעי בגדי לבן שתהי' האבנט של בוץ דוקא. ומצאתי במל"מ פר"א דפרה שהעיר ג"כ בזה. אבל לא העיר דלשיטת הרמב"ם יש לעבוד באבנט של בוץ מטעם איסור כלאים. ו אמנם נראה דכיון דהכשירה תורה כהן הדיוט למעשה פרה, וא"כ ע"כ עובד בבגדי לבן שלו, והאבנט שלו בא משל כלאים, וע"כ אין לומר דהאבנט יהיה של בוץ, דכיון דלכהן הדיוט פסול הוא. וממילא מובן דגם הכהן גדול עובד בבגדי כהן הדיוט שהכשירה תורה בזה. וממילא גם הכהן גדול שעושק במעשה פרה עובד הוא ג"כ בבגדי כהן הדיוט, והוא מטעם דכיון דכהן הדיוט כשר בזה, הרי זה כאילו אמרה תורה בהדיא שתהי' העבודות דמעשה פרה בבגדי כהן הדיוט דוקא, וע"כ הלימוד דחוקה חוקה מיוהכ"פ בא רק ללמדנו דבעינן בגדי לבן אפילו בכהן גדול, אבל לא בא ללמדנו על האבנט, כיון שגם כהן הדיוט כשר בזה וזהו שיטת הראשונים שכתבו כהן הדיוט אעפ"י שבהתוספתא איתא רק כהן כמבואר באליהו רבה, ומכל זה כתבו הר"ש והרא"ש כהן הדיוט. וזהו ג"כ שיטת הרמב"ם בהלכה, וכמוש"נ. ז שם שאני פרה דקדשי בדה"ב היא. וכתבו התוס' מכאן קשה לפירש"י בע"ז כ"ג לענין פסול יוצ"ד בפרה דפליגי ר"ש ורבנן ופירש"י דרבנן סברי דיוצ"ד פסולה לפרה מטעם דהוי קדשי מזבח ור"ש סבר דפרה קדשי בדה"ב, וא"כ כל סתמי דש"ס דקאמר פרה קדשי בדה"ב הוי כר"ש ולא כרבנן, יעוי"ש. וכן הקשו בתוסי"ש יעוי"ש. ונראה דכוונת רש"י בהא דפרה קדשי מזבח אעפ"י שבאמת קדשי בדה"ב היא. אמנם מפני שחטאת קריי' רחמנא, להכי דיני חטאת עלי' להיות נפסלת ביוצ"ד וכדומה שארי פסולים. אמנם הביאור דהיא עצמה חטאת היא היינו לענין פסולים הנוגעים בגוף הפרה, כמו יוצ"ד וכדומה, כגון הא דטרפות פוסל בה, אמנם כל זה בענינים כאלה השייכים לעצמותה, אבל חוץ מזה כגון לשארי דינים דהיינו בדברים שאינם בפסול הגוף כגון לענין פדייה וכדומה שהם דברים חוץ לגופה, לענין זה נקראת פרה בדה"ב, והכא לענין שחיטת זר שהוא דבר חיצוני, היינו רק במעשה יש לחשבה לבדה"ב. וכנראה שזהו כוונת רש"י שפי' שאני פרה דקדשי בדה"ב היא, כלומר אין בה קדושת המזבח אלא קדושת דמים בעלמא שהרי שחיטתה בהר המשחה, הלכך אין צד עבודות נחלקות בה, וכל העבודות שוות בה עכ"ל, ביאור הדברים דאפילו אם אמרינן דדין קדשי מזבח היא, ה"מ לענין פסולים הנוגעים בגופה, וכל מה שפוסל בקדשי מזבח פוסל בה, וזהו מטעם דחטאת קריי' רחמנא. - אבל בדברים שחוץ לגופה, והיינו מה דשייך לענין עבודה תורת עבודה עליה. ואין לחלק בין עבודה לעבודה והכוונה דשחיטה בפרה לאו מתורת שחיטה אתינן לה, אלא מתורת עבודה אתינן בזה. ומטעם זה בכל מקום דקאמר הש"ס שאני פרה דקדשי בדה"ב היא, זהו בהדברים שהם חוצה לה כגון לפדייה וכדומה. ח ובזה יש ליישב מה שיש להקשות לרבנן דפסלי יוצ"ד לפרה מטעם דדינו כחטאת, וזהו כי חטאת קריי' רחמנא, וקשה דהלא האי דרשא דינה כהיקש כמו שכתב רש"י בחולין כ"א ע"ב ד"ה ובידו הימנית וכו' ואי קשיא למה לי' להאי תנא למימר כמשפט חטאת בהמה לוקמי' בחטאת העוף דסליק. מיני' וכו' לאו פירכא היא דהא חטאה"ע לא כתיבא בי' חולין בהדיא אלא בבהמה כתיב וכדלקמן ובהיקש ילפא מדאיקרי חטאת ודבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בהיקש בקדשים, יעוי"ש. וא"כ ה"נ הא דקריי' רחמנא חטאת לא הוי אלא היקשא, ועיקר יוצ"ד נלמד בקדשים דגמרינן לידה לידה מבכור, והוא גז"ש, וא"כ הוי דבר הלמד בגז"ש אינו חוזר ומלמד בהיקשא. ומצאתי ביאור שמח ה' פר"א שעמד בזה, יעוי"ש. אבל לפי מה שפירשנו אתי שפיר, והוא כי מה שנוגע לעצם גוף הפרה דינה כקדשי מזבח ממש. וכל מה שפסול בקדשי מזבח פוסל גם בפרה. וזהו שפירש"י שם בע"ז דרבנן סברי דפרה קדשי מזבח היא. וזהו הא דקרייה רחמנא חטאת לומר שחטאת ממש היא, והיינו בזה שנוגע לעצם הפרה ולגופה, ולא הוי זה מטעם היקשא שנלמד מחטאת אלא עצם חטאת היא ורק בהדברים שהם חוץ לגופה לזה בעינן להיקשא. והנה שם בחולין בחטאה"ע ג"כ שם מיירי בהדברים הנוגעים לעבודה שהם חוץ מגופה. בזה לא הויא אלא מתורת היקשא. אבל בזה שנוגע לגופה ממש, לא בעינן להיקשא, והנה בכל מקום שאמרו בש"ס