נזר הקודש - יומא ט

שני היו מטמאין כהן השורף הפרה בשרץ וכו' יעוי"ש. וסברת שיטתם ע"כ הוא משום דסברי דבטומאה של נגיעה אחיו הכהנים לא הוי הכירא להצדוקים דטבו"י כשר בפרה, מפני שטומאה זו אינה אלא מצד המעלה לחודיא. וליתא בזה דררא דטומאה דאורייתא וממילא ליתא בזה הכירא להצדוקים. ובזה יש ליישב מה שקשה לכאורה לפי מה שמבואר בחגיגה שם דגם בטומאה דרבנן איכא הכירא להצדוקים, והוא דאיתא שם שפופרת שחתכה לחטאת ר"א אומר יטבול מיד, ור"י אומר יטמא ואח"כ יטבול, ופריך דחתכה מאן אי חבר וכו' אלא דחתכה ע"ה בהא לימא ר"י יטמא ואח"כ יטבול הא טמא וקאי יעוי"ש. וקשה הא טומאת ע"ה לא הוי אלא טומאה דרבנן, ומבואר שם בסוגיא דגם בכלים בעינן הכירא לצדוקים, וכן כתב הרמב"ם בפר"א דפרה הי"ד דכל הכלים שמכניסים לתוכם אפר הפרה כולם נעשים טבו"י. והיינו משום הכירא לצדוקים וא"כ לשיטת רש"י והרמב"ם דבעינן להכירא להיות טבו"י אם מטומאה דאורייתא. וא"כ מאי פריך הש"ס שם והא סמא וקאי וא"כ אמאי אמר ר"י יטמא ויסבול, וקשה הא טומאת ע"ה לא הוי אלא טומאה דרבנן. ואנן טומאה דאורייתא בעין להכירא, ועיין בגבו"א. אבל לדברינו אתי שפיר משום דטומאת ע"ה שעשאים חכמים כזבים לכל דבריהם. בזה הוי הכירא מעליא. והיינו מפני כי הגזירה הלזו יש בה באמת חששא דטומאה דאורייתא, מפני שאינם זהירים בטומאת נדה וזיבה. משא"כ בנגיעה דאחיו הכהנים דטומאה זו הוי רק מצד המעלה גרידא, לא הוי בזה הכירא לצדוקים. והא דלא טימאוהו בטומאה דרבנן שיש בזה חששא דאורייתא כמו הא דטומאת ע"ה, איכא למיסבר דסברי רש"י והרמב"ם דאם יהדורי אטומאה ליזיל בתר טומאה קלה אז שוב לא תהי' הכירא להצדוקים. דדוקא התם בשפופרת שחתכה להסאת שהטומאה דע"ה באה מאליה, היינו שהאומן הגומר הוא ע"ה. וגם הצדוקים הכירו לטומאה זו שפיר הרי זה הכירא מעליא. משא"כ בשבאו הבי"ד לטמאות בשביל ההיכירא להצדוקים. אז אם רואים המה אשר יחפשו לטמאותו בטומאה קלה פשיטא דלא הוי הכירא. להכי סברי רש"י והרמב"ם דמטמאין אותו בשרץ שהוא טומאה דאורייתא וטבו"י כשר בפרה. והנה כמו כן בכלים הנגמרים בטהרה דקיי"ל כר' יהושע דמטמאין אותן בידים. ע"כ דמטמאין אותן בטומאה דאורייתא מפני ההכיר, וכמוש"ג ו ואין לפרש דלהכי פירשו רש"י והרמב"ם דמטמאין אותו בטומאה דאורייתא בשביל דליבעי הערב שמש. ובטומאה דרבנן לא בעי הערב שמש, וא"כ ליתא הכירא ולכאורה כן מבואר ברש"י חגיגה י"ה ע"ב ד"ה והערב שמש יעוי"ש. וכן דעת הרמב"ם בפר"ס מאבוה"ט ה"א, וא"כ לא סגי בטומאה דרבנן לענין הכירא לצדוקין מטעם דליתא בזה הערב שמש, ומצאתי בתפא"י שמפרש כן לשיטת הרמב"ם. אבל זה ליתא דע"כ מודו רש"י והרמב"ם בטומאה דרבנן שהוא מחשש טומאה דאורייתא דבעינן הערב שמש לאחר טבילה, וראיה לזה מהא דאיתא לקמן מ"ז גבי רבי ישמעאל כן קמחית שסיפר עם נכרי בשוק ונתזה צינורא נכנס ישיבב אחיו ושימש. ומדוע לא שימש הראשון ע"י טבילה. ואדרבה מצוה בראשון מטעם הפרישה, וע"כ משום דבעינן הערב שמש, אע"פ שזהו טומאה דרבנן וע"כ הטעם בזה כיון שיש בזה משום טומאת זיבה, ואעפ"י שזיבת נכרי בעצמותה ג"כ דרבנן. אבל כיון שעצם זיבה טומאה דאורייתא, להכי החמירו בזה להצריכו גם הערב שמש, וגם מסוגיא דחגיגה כ"ג שכתבנו לעיל מוכח כן, והוא מדפריך שם אילימא דחתכה ע"ה בהא לימא רבי יהושע יטמא ויטבול, הא טמא וקאי יעוי"ש, ומוכח דהא בשביל צינורא דע"ה בעי הערב שמש ואיכא הכירא לצדוקים, אעפ"י שהטומאה דרבנן. וע"כ משום דאיכא בטומאה זו גם חששא דטומאה דאורייתא. וע"כ דרק בטומאה כזו שאין לה עיקר בדאורייתא אלא עיקרן דרבנן כמו הני דחשיב שם הרמב"ם דטעונין ביאת מים מדברי סופרים באלו אין טעון הערב שמש, ובאופן זה מיירי רש"י בחגיגה שם. ולכן בנידון זה דנגיעת אחיו הכהנים שעשאום חכמים כטמאים בזה שעשו בגדי אוכלי קודש מדרס לחטאת, אעפ"י שלא הוי אלא מעלה בעלמא לחטאת, אבל עכ"פ עיקרו של הטומאה בשם מדרס עיקרו בדאורייתא, וטעון הערב שמש, וכן מוכח מהריטב"א שכתב להקשות למ"ד דטומאה דרבנן לא בעי הערב שמש מאי הכירא איכא בהאי נגיעה דאחין הכהנים, ומתרץ דמודה בטומאות חמורות דרבנן דבעי הערב שמש כגון צינורא דע"ה יעוי"ש. וע"כ הביאור כמו שכתבנו, וע"כ דגם רש"י והרמב"ם מודו בזה מכח סוגיא דחגיגה כ"ג בהא דטומאת ע"ה, וא"כ תקשה מדוע לא פירשו דהיו מטמאין אותן בטומאת ע"ה דבעי הערב שמש, וע"כ כמו שכתבנו דסברי רש"י והרמב"ם דליכא הכירא רק אם מטמאין אותו בטומאה דאורייתא ממש, והוי טבו"י דאורייתא. ז והנה הא דדייקו התוס' מהא דתנן סמכו ידיהם על ראשו ואומרים לו אישי כהן גדול רד טבול אחת. דמזה שנגעו בו חשבינן ליה כטמא, ובתוסי"ש שם מביא מתוספתא שמבואר שם דהטומאה באה להכהן מטעם נגיעת אחיו הכהנים. ומזה לכאורה תמוה לרש"י והרמב"ם דסברי דטימאוהו בטומאה דאורייתא. נראה לומר דהרמב"ם ורש"י מפרשים דבאמת כבר טימאוהו בטומאה דאורייתא מקודם שסמכו ידיהם עליו. והסמיכה היתה לאות ולסימן שכבר נטמא מקודם בטומאה דאורייתא, והיינו כי מפני שנטמא להכי לא היו נזהרין מליגע בו. וגם לאות ולסימן שעתה הוא קודם הטבילה, והיו נוגעין בו בכדי לזרזו שיטבול. ולאחר שטבל היו נזהרין מליגע בו אבל עיקר הטומאה נטמא מטומאה דאורייתא. איברא דלשון התוספתא מורה בשיטת התוסי"ש. והוא דאיתא שם מעשה בצדוקי אחד שהעריב שמשו לעשות את הפרה וידע בו ריב"ז וסמך שתי ידיו עליו ואמר לו אישי כהן גדול מה אתה נאה להיות כהן גדול רד וטבול אחת ירד וטבל ועלה יעוי"ש. משמע מזה שלא היתה טומאה אחרת בינתים מדלא שנה התנא מזה. וכן מצאתי מדייק התוסיו''ט בפר"ג דפרה מ"ח.- אבל יש לומר דשם מיירי ג"כ שמקודם טומאותו בשרץ וגם טבל. אבל הוא לא ציית לחכמים והמתין עד לאחר הערב שמש, ועל זה בא ריב"ז בערב וטימא אותו