נזר הקודש - יומא י

בנגיעה, ולמחר יכופו אותו עפ"י בי"ד שיעשה את הפרה קודם הערב, ובזה איכא הכירא מעליא כיון שמקודם טימאוהו בשרץ. או שיש לפרש שעדיין לא העריב שמשו, רק שמפני שהבין ריב"ז שבדעתו להמתין עד לאחר הערב שמש ורצה לגמור היום בטהרה עשה כן ריב"ז לצערו בזה שיטמא אותן בידיו שלא יוגמר בטהרה. עד שיהי' יגע ועיף מלעשות טבילה, ובזה יכופו לעשות הפרה קודם הערב שמש. ח במלאכת שלמה כתב דהמשנה זו לא אתיא כר"ע דסבר דמחוסר כפורים אסור בפרה ומכש"כ טבו"י יעוי"ש. והנה לשיטת התוסי"ש דמיירי שטימאוהו בטומאה דרבנן אתי שפיר גם לר"ע. והנה לכאורה מזה ראיה לשיטת התוס' מדלא קאמר הש"ס לימא מתניתין דלא כר"ע. ע"כ מיירי בטומאת דרבנן דבזה בודאי ר"ע מודה דטבו"י כזה כשר בפרה. ולכאורה תקשה מזה לרש"י והרמב"ם. - אבל נראה דרש"י והרמב"ם מפרשים דדוקא במחוסר כפורים וטבול יום של מחוסר כפורים אסור בפרה משום דסבר דלא היתה כוונת התורה על הטמא דלא כתיב בפרשה זו כמבואר בזבחים י"ז, ועיין לקמן מ"ג בתוס' שם ד"ה לימד, אבל טבו"י דשרץ מודה ר"ע דכשר בפרה, כיון שלא חסר לו רק הערב שמש, שפיר נקרא טהור גם קודם הערב שמש, וכשר בפרה, ואתי שפיר שיטת רש"י והרמב"ם, כמוש"נ. ט מפרישין כהן השורף את הפרה. - והנה מדנקט התנא כהן השורף את הפרה, משמע דבעבודות דלא בעינן כהן פשיטא דלא בעי פרישה, והיינו דומיא דמלואים בעינן, דלא מיבעי' אם הילפותא דמלואים הוי דאורייתא פשיטא דבעינן דומיא דהתם, היינו בעבודה הטעונה כהונה, ואפילו אם אמרינן דמעלה בעלמא הוא הא דילפינן ממלואים, מ"מ זהו עיקר המעלה אם אנו עושים הדומיא דמלואים, ולפי"ז פשיטא דכל הני עבודות דלא בעי כהונה דפשיטא דלא בעי גם כן פרישה, ושפיר דייק התנא ושנה לנו כהן השורף את הפרה ולפי"ז כל הני עבודות אשר משרפה ואילך הכשרים בזרים ובאשה גם כן פשיטא שאינם טעונים פרישה לעבודתן, ואפילו כשהיו כהנים עסוקין בעבודתן, אמנם כיון שכשרה עבודה זו בזר ובאשה, פשיטא דלא חוי עבודה חשובה דליבעי פרישה, ואנן ממלואים גמרינן לענין עבודות חשובות דוקא אשר צריכין כהן ואפילו למאן דסבר דבעינן כהן באספת אפרה, מ"מ לא תקשה מדוע נקט התנא דוקא כהן השורף, משום דסבר דדוקא השורף שזהו עיקרה של עבודה במעשה פרה, ובזה יש לנו ללמוד מהא דלעשות המרמז למעשה פרה, לומר שעיקרה של עשי' בעי העובד פרישה, וכן כתבו התוס' ישנים ד"ה מפרישין, והיינו הביאור כמו שכתבנו. אך זה חידשו התוס' דלשמואל דסבר דהקבלה בדם היתה בסגן, א"כ כיון שהיא עבודה חשובה פשיטא שהכהן המקבל הדם בעי פרישה, דהרי זה עיקרו של לעשות שדרשו אלו מעשה פרה, וא"כ בעי פרישה ומ"מ לא תקשה לשמואל מ"ט לא תנא במשנה המקבל את הדם, היינו משום דהתנא נקט עיקרה של פרה ותכליתה שהוא לעשות ממנה אפר, להכי נקט שריפת אבל ה"ה גם המקבל הדם בעי פרישה, והיינו כי חידשו התוס' כי שפיר יוכלל בלעשות שתי מיני אופני עבודות. א) עבודה העיקרית ותכליתה עשיית האפר. ב) כי העבודה שהיא גדולה באיכותה גם כן נכללת בלעשות, והתנא חדא נקט. י עוד הקשו התוס' שם לרב דסבר שחיטת פרה בזר פסולה, ואיכא לס"ד דלדורות בעי כה"ג דוקא א"כ אמאי לא נקט התנא הכהן השוחט שהרי עיקר היא משרפה שכשרה בכה"ד לדורות יעוי"ש ולכאורה מאי מקשה התוס' לרב מדוע לא נימא כמו לשמואל דהתנא חדא נקט שורף וה"ה לשוחט, ואם בשביל שהשחיטה עבודת חשובה היא באיכותה שטעונה כה"ג אבל התנא נקט העבודה העיקרית התכליתית שהוא עשיית האפרה, ובדוחק יש לומר בכוונת התוס' דסברי דבאופן איכות העבודה כזו הטעונה כה"ג דוקא. זה יותר מכריע לענין חשיבות עשייה גם מעבודה שהיא עיקרית ותכליתית, וא"כ היה להתנא למינקט העבודה החשובה הלזו. יא והנה בהא דכתבו התוס' וז"ל אבל שארי כהנים שהיו עסוקין באספת אפרה ובשאר עסקיה וכו' לא היו מפרישין יעוי"ש, יש לעיין בכוונת דבריהם אם באו לשלול מפרישה אלו העוסקים בהעבודות שמאסיפת אפרה דהיינו לאחר שרפה דלא בעינן כחו, ובזה לא בעינן פרישה. או דילמא דבאו לשלול אפילו שארי עסקים אשר גם טרם שרפה דהיינו המזה את הדם ואפשר שגם המקבל לדידן דלא סבירא לן כשמואל דסבר קבלה בסגן ולא הוי גדולה באיכותה כל כד, אפשר דלא בעינן פרישה לעבודתה, או דלמא דלכל עבודות דבעי כהונה בעי פרישה. והתוס' באו לשלול העבודות אשר לאחר השרפה, ואין להוכיח מדנקטו התוס' לשמואל דבעי הכהן המקבל הדם פרישה משמע דלדידן דלא סבירא לן קבלה בדם לא בעי כהן המקבל פרישה, דליתא דאפשר דכוונת התוס' דלשמואל הוי צריך התנא למינקט מקבל מטעם שהיא עבודה יותר חשובה, וכמו שנתבאר לעיל. יב אמנם מסתברא דכוונת התוס' לשלול כל העבודות שהם משרפה ואילך, וכל עבודות שעד שרפה ושרפה בכלל בעי פרישה אם בדעתם לעבוד, ואם בדעת הכהן לעבוד הכל לבדו בעי הוא לבדו פרישה, ואם ירצו לעבוד בשנים או בשלשה בעו כולהו פרישה ואיכא למימר דלהכי נקט התנא בפרישה הכהן השורף את הפרה היינו דעבודה בתרייתא דבעי כהונה נקט, וזהו שרפה, ומיושב בזה גם קושיות התוס', ומצאתי במנח"ח מצוה שצ"ו כתב כן שאם ירצו לעבוד בשנים בעו כולהו פרישה, וזהו כמו שנתבאר, והנה כל זה בתחילה קודם השבעה ימים. אבל בדיעבד אין הפרישה מעכב. ואם ירצה כהן אחר לעבוד באחת מהעבודות בלא פרישה מסתברא שמעכבין עליו מטעם דבתחילה כשיש כהן מופרש בפרישה, יש לעכב על כהן אחר מלעבוד, ואפילו לפי מה שכתבנו לעיל בפרישה בכה"ג ליוהכ"פ דאין ענין פרישה להעבודה בעצמותה. אלא דין פרישה הוא על הכהן גדול בעצמותו כל זה שייכא לענין דין פרישה דיוהכ"פ. אשר ענין הפרישה הוא לכה"ג, משא"כ בכהן השורף את הפרה פשיטא שכל עיקר ענין פרישה הוא עבור העבודה בעצמותה וא"כ כל כהן העובד בעי פרישה ואם ירצה בשנים או בשלשה כולהו יצריכו פרישה ואין לזה סתירה