נזר הקודש - יומא פט

וזהו שמעכבת עבודה. וזה לא שייך בהדלקת המנורה והחיוב הדלקה שהיא מצד עצמה, אמנם כיון שאינה בעיכובא לגבי שארי קרבנות, אין זה נחשב למעכבת. וכיון שהגרלה מעכבת עבודה להכי דינה כעבודה להיות פסולה בזר, זהו סברת הרמב"ם עפ"י הירושלמי. וביותר ניחא לפי מה שכתבנו לעיל דכן מוכח מהא דכתבה תורה ועשהו חטאת, דמזה מוכח דזר פסול, וכמו שכתבנו לעיל. טז דף מ', מכלל דרבי שמעון סבר הגרלה מעכבא והתניא מת אחד מהן מביא חבירו שלא בהגרלה דברי ר"ש וכו', - והנה יש לעיין דרבנן דר"ש דפליגי על ר' שמעון וסברי דמביאין שנים אחרים להגריל כדאיתא לקמן ס"ב, א"כ ע"כ סברי דהגרלה מעכבא, וא"כ תיובתא מזה לר' יוחנן. והיאך לא השגיח רבי יוחנן על ברייתא זו, ועוד מדוע לא מותיב הש"ס מזה לר' יוחנן, ומצאתי בגבו"א שהקשה בזה. יז ונראה דאפשר דשאני הכא והיינו דאעפ"י דהגרלה לא מעכבא. אמנם כיון שאיכא מצוה דהגרלה בעינן לכל הפחות שתהיה ראוי להגרלה. ולהכי בשלמא אם שניהם קיימים ועומדים לפנינו, כיון שראוים הם להגרלה אמרינן דאין הגרלה מעכבת כמו דאמרינן בעלמא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת, אבל בשמת אחד מהם לאחר הגרלה, אין מביאין לו אחר שלא בהגרלה, מטעם דכיון דזה האחר אינו ראוי להגרלה הגרלה מעכבת בו. והנה ר"ש אעפ"י דסבר ג"כ דבעינן ראוי לבילה כמבואר במנחות ק"ג דמיירי שם אליבא דר"ש יעוי"ש, מ"מ הכא בהגרלה סבר כיון דהגרלה לאו עבודה היא. ועיקרה באה לברר מי הוא לד' ומי הוא לעזאזל. והנה אמרה תורה שתי קביעות אחד בגורל, ועוד על ידי אמירה לד' חטאות, ושני הדברים המה חדא מילתא, בדבר הקביעות, להכי סבר ר"ש דהכא אינו מעכב גם אם אינו ראוי לגורל, מטעם דזה לא נקרא אינו ראוי לקביעות, דהרי ראוי האחר להיות נקבע על ידי האמירה, ולא הוי חסרון הא דהגרלה, כיון שהוא רק פלגא לקביעות, מטעם דהרי יש אידך פלגא, ורבנן סברי דגם ראוי להגרלה בעינן, וכל שאינו ראוי מעכב, ובזה אתי שפיר דלא מקשה הש"ס מזה לר' יוחנן, וכמוש"נ. א דף מ"א, אמר רב חסדא אין הקינין מתפרשין אלא או בלקיחת בעלים או בעשיית כהן, אמר רב שימי בר אשי מ"ט דר"ח דכתיב ולקח, ועשה, או בלקיחה, או בעשייה. והנה ע"כ האי דינא דר"ח דלא הוקבע אלא או בלקיחה או בעשייה, מיירי באופן שחייב להביא שני קרבנות אחד לחטאת ואחד לעולה, וצריכין פירוש ובירור, משא"כ בשמביא קרבן אחד כל היכא דמקדיש שפיר דמי. ויש לעיין אם דינא דר"ה דוקא בקינין. אבל לא בשארי קרבנות, או"ד שדין זה נוהג גם בשארי קרבנות, כגון בקרבנות נזיר. והנה פליגי בזה רבותינו, דהתוסי"ש פירשו שכן הדין גם בשארי קרבנות, וכן פירש הריטב"א, וכתב והיינו דפרכינן בסמוך מההוא דגורל דמיירי בשעיר שהוא קרבן בהמה, יעוי"ש. ביאור דבריו דסלקא דעתא בכוונת התנא במקום שקידש הגורל אינו דין שיקדש השם דהיינו שעירי יוהכ"פ אעפ"י שאינו שעת לקיחה ועשייה, וכמו שפירש"י. הרי חזינן דסבר הש"ס דזה ודאי דר"ח קאמר דינו גם בשארי קרבנות דאל"כ לא קשה לר"ח. אמנם המאירי בחידושיו ליומא כתב דדינא דר"ח דוקא בקינין קאמר דכתיבי קראי, אבל לא כן בשארי קרבנות. - ומפרש דהש"ס מקשה דמשמע דקינין מתקדשין בקריאת השם כדרך שהשעירים מתקדשין דהיינו שלא בשעת לקיחה ועשייה, יעוי"ש. והנה לדעתי נראה מלשון הש"ס כריתות כ"ח בפירוש המאירי דאיתא שם מה גורל לאו בלקיחה ולאו בעשייה, אף השם נמי לאו בלקיחה ולאו בעשייה, יעוי"ש ולדברי המאירי מיושב מה שהקשו התוסי"ש והריטב"א מדוע לא אמרינן ק"ו ומה במקום שלא קידש הגורל קידש בשעת לקיחה ובשעת עשייה, מקום שקידש הגורל שלא בשעת לקיחה ועשייה אינו דין שיקדש השם נמי שלא בשעת לקיחה ועשייה, ומתרצי משום דדיו לבא מן הדין להיות כנידון יעוי"ש. והנה בזה יש להשיב למאן דלית לי' דיו וביותר במקום דמופרך ק"ו אבל לשיטת המאירי אתי שפיר משום דזה פשוט להש"ס דאין דנין תורת לקיחה ועשייה דשארי קרבנות כמו השעירים ביוהכ"פ. ב והנה הרמב"ם הביא דינא דר"ח דפר"ה מפסוה"מ, ולא כתב להאי דינא בשארי קרבנות, משמע דסבר כשיטת המאירי. ויש לעיין במאירי נזיר כ"ד בסוגיא דמעות סתומים. ג שם והאמר ר' אלעזר אמר ר' הושעיא מטמא מקדש עשיר והביא קרב עני וכו', הנה כל הענין מבואר בספרנו נזר הקודש לכריתות כ"ח א ע"ב, משנה, לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח והעמידו כנגד בית שילוחו, ולנשחט כנגד בית שחיטתו. ובגמ' מבואר במסקנא דלנשחט אקשירה נמי קאי. ותימא רבתי דהרמב"ם השמיט הא דקשירה לנשחט. ולפלא שלא עמדו בזה הנו"כ, וצ"ע ואפשר דסבר רבינו דר' יצחק שאמר שתי לשונות שמעתי אחת של פרה ואחת של שעיר המשתלח ולא חשיב שלש לשונות דהיינו גם הקשירה על שעיר הנשחט, ע"כ סבר דלא היו קושרין כלל על שעיר הנשחט, ופליג על הא דתני רב יוסף דהיו קושרין גם על שעיר הנשחט בכדי שלא יתערב, והנה התוס' הקשו מדוע לא חשיב רב יצחק גם של שעיה"מ. ותירצו משום דההיא לא הוי אלא כדי שלא יתערב, יעוי"ש, והרמב"ם לא סבר לה אלא סבר דר' יצחק לא סבר לה ולא חייש לנתערב, כמו שלא חיישינן לכל הקרבנות שלא יתערבו, והטעם דדוקא דהשעירים חיישינן מפני ששוים במראה ובקומה. אבל כיון דהיו קושרין על השעיר המשתלח שוב אין לחוש לתערובות, ומפרש המשנה ולנשחט אהעמדה לחודיא קאי. - ומה גם מדברי רבי יוחנן דאמר לקמן שלש לשנות שמעתי אחת של פרה ואחת של שעיר המשתלח ואחת של מצורע ולא חשיב של שעיר הנשחט ע"כ דלא סבר כדתני רב יוסף וכיון שר' יצחק ורבי יוחנן לא סברי כדתני רב יוסף להכי דחה דברי רב יוסף מהלכה. בב והנה להרמב"ם לפי מה שפירשנו דסבר דר' יצחק סבר דלא קשרו כלל על השעיר דלשחיטה. ע"כ הא דקאמר רב יוסף בביאור דברי ד' יצחק דשעיר