נזר הקודש - יומא פו

פרק רביעי א משנה נושנת, טרף דקלפי וכו' ואומר לד' חטאת וכו' בתוסי"ש הקשה ה"ר אלחנן אמאי לא קאמר חטאת לד' שיזכיר השם מאוחר כדאמרינן בפ"ק דנדרים לא לימא אינש לד' קרבן אלא קרבן לד' דלמא פשע ומדכד שם שמים לבטלה עכ"ד. ותמוה טובא מה דמיון הוא הלא התם אם לא יאמר קרבן הוי השם לבטלה מפני שטרם שיאמר קרבן הרי חסר בזה קדושת קרבן, ממילא הוי השם לבטלה וזהו דוקא התם דעיקר הקרבן נתקדש בקדושת הפה. משא"כ הכא דהקרבן נתקדש בקדושת קרבן ע"י הגורל כמו דקאמר הש"ס לקמן הגודל עושהו קרבן. ואין השם עושהו קרבן. ב אמנם נראה בביאור דברי התוס' דסברי דע"כ יש מצוה מיוחדת שיאמר לד' חטאת, והיינו דהכוונה שמלבד הגורל שקובע לחטאת מוטל גם לומר לד' חטאת, וכן מבואר בספרא שדרשו ועשהו חטאת שיאמר לד' חטאת והנה סתם ספרא רבי יהודה ומבואר לקמן מ' דסבר למידרש ועשהו חטאת דהגודל עושהו חטאת ואין השם עושהו חטאת ומכל זה מידרש בספדא מקרא זה עצמו שיש מצוה שיאמר לד' חטאת, וע"ז הק' רבי אלחנן, דכיון שיש מצוה לומד לד' חטאת, ואם יאמר לד' ולא יאמר חטאת הוי זה מפיק שם שמים לבטלה, וא"כ טוב שיאמר חטאת לד', - ועל זה תירצו דכיון דכתיב אשר עלה עליו הגורל לד' והדר ועשהו וחטאת. ביאור הדברים שמזה נלמד דכוונת התורה שיאמר כמו שנאמר בקרא דמקודם יאמר לד' והדר חטאת. וזהו דרך מצוותה. ג אבל זה ודאי דאמירה זו אין בה אלא מצוה דאמירה גרידא, ואין בזה משום קביעותא דחטאת כלל. ובזה מיושב הא דהקשה בגבו"א בהא דקאמר התנא לקמן מקום שקידש הגורל אינו דין שיקדש השם. דקשה דלמא שאני הכא בגורל דאיכא גם קביעותא דשם, יעוי"ש, דליתא דע"כ הקביעות נעשה ע"י הגודל לחודיא, ודק למצוה אומד לד' חטאת ולענין עיכובא נראה דלא מעכבא, והרי היא כמצוה דהנחה דלא ד והנה יש להבין מנין לרבותינו למידרש דהגורל עושה קביעות לבדו בלעדי האמירה דהכהן, והאמירה הוא רק למצוה, דלמא כוונת התודה דתרווייהו בעינן לקביעותא, ואפשר דזה נלמד מדכתיב ועשהו ולא כתיב ויעשה, ועשהו מורה שכבר נעשה חטאת, אבל כיון שיש במשמעותו גם עשייה דהכהן, ממילא נשמע דעל הכהן מוטל האמירה והוא דק למצוה. ה והנה יש לעיין הא דצריך הכהן לומד לד' חטאת אם הוא אומר תיכף כשעלה הגורל, או"ד דאומד בשעת ההנחה, והנה מלשון המשנה משמע שאומר כן בשעת ההנחה מדתנן נתנן על שני השעירים ואומר לד' חטאת. מבואר דבשעת ההנחה אומר זה. וכן כתב הרמב"ם בפר"ב מהל' עבודת יוהכ"פ ה"ו וז"ל וכשהוא נותן את הגורל על שעיר החטאת אומר להשם חטאת. - מבואר מזה דהאמירה הלזו הרי במצוה דההנחה, וכיון דההנחה לא מעכבת, ממילא מובן דהאמירה לא מעכבא. ואם אומר לד' חטאת בלא הנחה, לא קיים גם מצוה דהאמירה ג"כ, והיינו דדרשו רבותינו ועשהו חטאת, היינו ההנחה, ובשעת ההנחה יאמר לד' חטאת. גמרא התורה חסה על ממונם של ישראל. הנה כעין זה איתא בר"ה כ"ז בשופר של מקדש שהי' מצופה זהב ולא אמרו בזה התורה חסה על ממונם של ישראל, מטעם דכבוד יו"ט עדיפא, ולכאורה מדוע לא אמרינן הכא דכבוד יו"ט עי' בגבו"א. ונראה דשאני הכא בהא דגודלות דע"כ היו עושין בכל שנה מחדש, ולא היו מסתפקין בשל אשתקד. - והיינו דכיון דבעינן כתובה בחקיקה בכדי שיהא ניכר להדיא כמבואר בירושלמי פר"ד דיומא. וזה ודאי דבעינן הכרה מעליא שהוא משנה זו ופסול משל אשתקד, - ביאור הדבר דבאופן דבעינן הכרה ע"כ הוי הכרה באופן שמוכח מתוך הכתב שהוא שייך לכבש זה. דוגמא לזה הא דכתבו התוס' גיטין כ"ד ד"ה בעדי מסירה דלר"מ דאמר ע"ח ככתי בעינן שיהא מוכח מתוכו. וממילא פסול לשנה אחרת מטעם דחסר מוכח מתוכו. ובזה אמרינן התורה חסה, משא"כ בשופר של מקדש שהיה לכל השנים בקביעות, ולהכי בצירוף כבוד יו"ט לא אמרינן התורה חסה. במשנה, והסגן בימינו וכו'. הקשו בתוסי"ש תימה לרבי היאך מכניס הסגן ידו להגריל והא מסקינן לקמן בשמעתין דלר' יהודה הגרלה מעכבת, ואם עבודה היא אינה כשרה אלא בכה"ג. ואומר רבי שאין כל כך עבודה שהרי ע"י כהן גדול מתבררין השעירין וכו' יעוי"ש, ולכאורה אין לזה ביאור דכיון דהגרלה מעכבת ע"כ אינה כשרה אלא בכה"ג, ומה שכתבו דהבירור בא ע"י כהן גדול, תמוה דהלא ע"כ גם הסגן ישגו בהבירור. ונראה בכוונת דבריהם דכיון דעיקר הגורל הוא שתבוא הבירור ע"י גורל, וכיון שכהן גדול מכניס ידו ומוציא מה שבידו, א"כ הרי"ז מבורר, ואין אנו נדרשים להסגן מאומה. נמצא דפעולת הסגן לא הועילה מאומה. ומטעם זה נראה דהסגן היה לבוש בבגי חול ג"כ. ובזה מיושב מה שהקשה בגבו"א למ"ד דבגדי כהן גדול בבגדי ברץ לא היה כבגדי כהן הדיוט דכל השנה, והיינו דהאבנט של כל השנה היה של כלאים, וא"כ הסגן שהיה לבוש בבגדי כה"ד והגרלה נעשית בו, ועובר משום איסור כלאים שלא בשעת עבודה יעוי"ש, אבל לפי מה שביארנו ע"כ הסגן היה לבוש בבגדי חול לשיטת הרמב"ם דכלאים שלא בשעת עבודה אסור. והיינו מהטעם הזה דהסגן אינו עושה מאומה בדבר ההגרלה, וזהו כוונת התוס' שכתבו דהבירור בא ע"י כהן גדול לחודיא. - אבל עדיין יש לעיין בזה שכתבו שם התוס' וז"ל ואמרינן נמי הגדלה לאו עבודה היא, יעוי"ש, דלאיזה צורך כתבו זאת, דהלא לפי מה שביארנו אתי שפיר גם אם הגרלה עבודה היא, והיינו מטעם דהסגן אינו עושה בעבודה מאומה כיון שמבורר הדבר ע"י הכה"ג לחודיא. ונראה דכוונת התוס' לומר דהסגן לא בעי בגדי כהונה ג"כ בכדי שלא תקשה היאך הוא לבוש כלאים שלא בשעת עבודה כיון דאינו פועל מאומה על הבירור. לזה כתבו שהגרלה לאו עבודה היא, ולא בעי בגדי כהונה ג"כ, וכמו שמסקו לבסוף דלא הוי עבודה חשובה. גמרא, אלא של חול ליקדשי', והקשו בתוסי"ש לרב יהודה דסבר מצות ליהנות ניתנו א"כ הרי נהנה מן ההקדש מטעם שיכול לעשות בשל חול, ותירצו יש לומר כיון שכבוד המצוה הוא יכול לעשות בשל