נזר הקודש - יומא פה

מבין הערביים. ומצאתי במל"מ בפר"ח מכלי המקדש שעמד בזה בתמי' יעוי"ש. ג ונראה בטעמו של הרמב"ם דסבר דדין זה דתנן הכא בהמשנה דשל שחרית עדיפא תליא בפלוגתא דתנאי דלעיל דפליגי בהא ונסכו דביעית ההין אם ילמד של שחרית משל ערבית או דילמד ערבית משל שחרית. דפליגי בזה רבי ורבנן. וכמובן שהמלמד יותר עדיף מהלמד, וכמו שכתבו התוס' לעיל דהנפק"מ לדינא שאם אין לצבור נסכים אלא לאחד מהן למ"ד דגמר של ערבית משל שחרית, א"כ שחרית עיקר ויקריבום שחרית, ולמ"ד גמר שחרית מערבית יקריבום ערבית יעוי"ש. וה"נ לדין זה דהבגדים סבר האי תנא דמשנתינו דגמר ערבית משחרית, וא"כ שחרית יותר עדיף להכי בעינן בגד יותר חשוב בשל שחרית. אמנם לרבנן דפליגי עלי' דרבי וסברי דגמר שחרית מערבית, א"כ ערבית עדיף. וסבר דליתא הכרעה לזה, וא"כ ספיקא הוי איזה עדיף אם של שחרית או של ערבית, וממילא נפל האי דינא בבירא. ד ויש להביא ראיה לזה מהתוספתא דתניא בפר"א דמכילתין הכל שלשים מנה אלא נוטל מן ההקדש אם רצה להוסיף מוסיף משלו. הרי לא תנא הדין דשחרית וערבית לומר דבגד של שחרית עדיף. ומדוע לא שנה התנא דהתוספתא את הדין דשנה התנא בהמשנה הלא אדרבה התנא דברייתא דדרכו לפרש יותר מהתנא דהמשנה. ומזה יש לדון דהתנא דהתוספתא אין לו הכרעה איזה יותר עדיף אם דשחרית או דערבית, וממילא שניהם שווים, להכי תנא סתם שהס"ה בא מן ההקדש שלשים מנה. וזהו שיטת הרמב'ם אליבא דהתוספתא. ה ומה שכתב הרמב"ם ומקדיש התוספת, כתב מדן כן משמע בגמרא דף ל"ה. וכתב במל"מ וכעת לא מצאתי שום רמז לזה, יעוי"ש. והנה הרמב"ם בפיה"מ כתב לפרש שזהו כוונת התנא ששנה אם רצה להוסיף מוסיף משלו ובתנאי שיתנו אותו התוספת להקדש יעוי"ש. הרי מפורש דההוספה תהיה כמו העיקר, והיינו דכשם שהעיקר קודש כן תהיה ההוספה, ע"כ מפרש הרמב"ם הא דאיתא בש"ס ובלבד שימסרם לצבור, היינו ע"י הקדש, וזהו כוונת מדן. ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' מהא דב"מ קי"ח דפליגי תנאי בשומרי ספיחים, בשביעית דסברי רבנן דלא מהני נדבת השמירה מטעם דיש לחוש שמא לא ימסרו יפה, יעוי"ש. ולדברי הרמב"ם אתי שפיר, משום דשאני הכא שהרי מקדיש את ההוספה. משא"כ התם בהתנדב להיות שומר חנם דלא שייך לומר דמקדיש השמירה, שהוא דבר שאין בו ממש ואין להקדש על מה לחול, ורק מסירה איכא בזה, ובזה יש לחוש שמא לא ימסור בלב שלם. וזה לא שייך במקדיש מה שהוא מוסר הקדש. ז ובעיקר קושיות התוס' יש לחלק דשאני בין קרבן עצמו לתשמישי קרבן. והיינו דהכא הכתנת הוא רק תשמיש קדושה לצורך קרבן, משא"כ שומרי ספיחים לצורך העומר שהוא בעצמו קרבן, בזה יש לחוש יותר. וכן איתא בירושלמי שקלים פר"ד ה"א רבי יוסי בשם רבי אילא דברי הכל הוא מה פליגין בגופו של קרבן, אבל במכשירי קרבן כל עמא מודיי שהוא משתנה קרבן יחיד לקרבן צבור. עוד איתא שם בירושלמי תני אשה שעשתה כתנת לבנה כשרה ובלבד שתמסרנה לצבור. אמר רבי אסא ברבי יוסי דרבי יוסי אומד אף הרוצה מתנדב שומר חנם, רבי יוסי בשם רבי אילא דברי הכל היא וכו', יעוי"ש. מבואר להדיא בירושלמי דבתחילה היו סוברים דזה תליא בפלוגתא דרבי יוסי ורבנן. אבל במסקנא במכשיר קרבן כו"ע מודו דלא חיישינן. וזהו פסקו של הרמב"ם כמסקנת הירושלמי, וזהו גם סברת הש"ס דלא נחתו בזה לפלוגתא וכמו שנתבאר, אח"כ מצאתי במל"מ בפד"ד משקלים בהמגיה שנחית להירושלמי. א תוסי''ש ד"ה ובלבד שימסרנה לצבור, שצריך שיהא משל צבור כדתניא בתו"כ וכו' אבל בעבודת צבור אינו יכול לעשות אעפ"י שמוסרה לצבור, ולא ידע רבינו יהודה מאי שנא מקטורת שיכולין להקטיר אם עשאה יחיד ומסרה לצבור עכ"ל. ונראה דשאני קטורת דלא חיישינן שמא לא מסר יפה. והוא לפי מה שאיתא במנחות נ' ע"א והתניא יכול יהא יחיד מתנדב ומביא כיוצא בה נדבה וכו' ת"ל לא תעלו עליו קטרת זרה וכו' יעוי"ש, הרי מבואר דנדבת יחיד נקרא אש זרה. וזה חמיד לאינשי מאד. ובזה יש לסמוך דהתנדב בלב שלם. וזהו כוונת התוס' שם ד"ה יכול וכו' והא דאמרינן במעילה ט' הנהנה מבשר קדשי קדשים קודם זריקה וכו' יביא קטרת שכולה למזבח, היינו למוסרה לצבור, יעוי"ש. ולא נחתו התוס' לשמא לא ימסרם יפה, וע"כ משום חומר הענין בכדי שלא תהיה אש זרה שעל זה נענשו בני אהרן להכי לא חיישינן לכו"ע. ב עוד נראה לפי מה שכתבנו לעיל בסברת הרמב"ם דבאופן שמקדיש להדיא להקדש לא חיישינן לשמא לא הקדיש בלב שלם. ורק במסירה גרידא כמו הא דשומרי ספיחים בשביעית פליגי רבנן, משא"כ במקדיש לא חשו. ולזה ניחא שם במעילה בהא דמביא קטרת ומסרם לצבור היינו מפני שע"כ מקדיש להו להיות הקדש גמור, ולזה לא חיישינן כמוש"נ. א דף ל"ו, במאי קא מיפלגי אמר ד' ירמיה בלאו דנבילה קא מיפלגי ד"ע סבר לאו מעליא הוא וכו', ומפרש רבינו חננאל דר"ע סבר דליכא מלקות באכילות נבילות וטרפות, יעוי"ש. וקשה מהא דמכות י"ג דקאמר הש"ס דמתניתין כר"ע והתנא חשיב שם גם נבלות וטרפות דאיכא מלקות באכילתן, יעוי"ש, וא"כ איכא סתירה לדברי דבינו חננאל שמפרש דר"ע סבר דליכא מלקות באכילת נבלות וטרפות, וחכ"א העיר בזה. ב ונראה דע"כ יש נו"ט דכו"ע מודים דיש מלקות, והוא בהא דאמרה תורה גבי חלב דאיסור נבלה וטרפה חל על איסור חלב, זבחים ע', והתם ליכא עשה דמעיקרא, דהא דכתיב יעשה לכל מלאכה סבר ר"ע דלטהר מטומאה אתי כמבואר בפסחים כ"ג. ואעפ"י שהתנא חשיב חלב בפני עצמו, היינו חלב מכשרה, אבל חלב נבלה חייב גם משום נו"ט, ונפק"מ אם לא התרו בו משום חלב והתרו בו משום נבלה. ובזה יש ליישב הא דהקשו התוס' למ"ד איסור חל על איסור מה חידשה תורה. ולפירוש ר"ה חידשה דיש בזה מלקות לר"ע