נזר הקודש - יומא פד

הכיבוי. ועוד דהכיבוי דהתם הוי מלאכה שאצ"ל, ואפילו לר' יהודה דמחייב במלאכה שאצ"ל, אבל כל זה במלאכה דאורייתא, אבל בכיבוי מתכת שהוא דרבנן אפשר דאין כאן איסור, להכי לא חשו לכיבוי שם בהא דמיחם. ובזה אתי שפיר גם הכא דע"כ הכיבוי הוי מלאכה שאצ"ל, יען שאינו צריך להכיבוי בעצמותו, וכיון שהוא רק איסור דרבנן להכי לא חשו לזה הכא בכהן גדול מפני עבודת יוהכ"פ, ורק התם בשבת דאסור לכבות גחלת של מתכת ברשות היחיד הוא מפני שאין צורך לזה. וברה"ר התירו לכתחילה מפני שלא יזיקו בה רבים, וברה"י אסרוהו חכמים, וכן כתב הרמב"ם מהל' שבת ה"ב דהמכבה גחלת של מתכת פטור. דמשמעו פטור אבל אסור, וכתב אח"כ ומותר לכבות גחלת של מתכת ברה"ר בשביל שלא יזיקו בה רבים, וזהו דלצורך מותר לכתחילה, יעוי"ש. והכא בכהן גדול שהוא צורך עבודה מותר לכתחילה. ח כתב הרמב"ם בפרי"ב מהל' שבת ה"ב וז"ל המכבה כל שהוא חייב. אחד המכבה את הנר ואחד המכבה את הגחלת של עץ, אבל המכבה גחלת של מתכת פטור, ואם נתכוון לצרף חייב שכן לוטשי הברזל עושים מחמים את הברזל עד שיעשה גחלת ומכבין אותו במים כדי לחסמו, וזהו לצרף שהעושה אותו חייב והוא תולדות מכבה עכ"ל, וכתב הראב"ד ואם הוא מכבה למה אינו חייב אעפ"י שאינו מתכוון ופס"ר ולא ימות הוא, ואפילו לא יהיו צריך לצרופן והא איהו כר' יהודה ס"ל, ועוד מה בין גחלת של מתכת לגחלת של עץ, והלא בשתיהן לדבריו יש בהן משום מבעיר ומשום מכבה עכ"ל, יעוי"ש. והנה לכאורה דברי הראב"ד צודקים מאד דכיון דסבר הרמב"ם מלאכה שאצ"ל חייב, אם כן כמו שמחייב במכבה גחלת של עץ אעפ"י שאינו צריך לעצם הכיבוי, הנה כמו כן יש לחייב גם במכבה גחלת של מתכת. ט ונראה דשאני בכיבוי גחלת של עץ מכיבוי גחלת של מתכת. והוא עפ"י הירושלמי שכתבנו לעיל דלא שייך כיבוי בתשמיש אור, אלא באור עצמו. וזהו דהגחלת של עץ זהו האש עצמו, וגחלת של מתכת לא הוי אלא תולדות אש, וא"כ לא הוי הכיבוי בגחלת של מתכת מלאכה כלל, ולהכי אין לחייבו בהאי כיבוי מטעם מלאכה שאצ"ל מטעם דלא הוי מלאכה, וזהו סברת הירושלמי יומא שכתבנו לעיל. אמנם במכוון לצירוף הרי זה בדמיון מלאכה שהיתה במשכן דהיו מכבין לעשות פחמים כמו"ש התוס' שבת ל"א ד"ה וסותר, וזהו שכתב הרמב"ם, ואם נתכוון לצרף חייב והוא תולדות מכבה, מפני שזה דומה להכיבוי שהיה במשכן לעשות פחמין, והכא על ידי הכיבוי נעשה הברזל חתום. ולא שייך לחייבו באינו מכוון מטעם פס"ר כמו שהקשה הראב"ד משום דכל זה שייך במלאכה, אבל הכא באינו מכוון לצירוף לא הוי הכיבוי מלאכה כלל. י והנה סיוע לדברינו מה שראיתי אח"כ בספר מעשה רוקח שעל הרמב"ם מה שמביא חידושים מהרמב"ם בכתיבת יד, וכתב שם משם הרמב"ם וז"ל והטעם דחייב על כיבוי גחלת של עץ ופטור על של מתכת, עיקר טעם דבר זה, כי כל דבר שתחילתו אש וכשיכבה ישתנה להעשות פחם, זהו הכיבוי האסור מדאורייתא, אבל גחלת של מתכת שתחילתה מתכת וכשתכבה עוד היא מתכת, אין כיבויה מן התורה, לפי שאין זה כיבוי, שאין גוף האש נתלית בברזל, אלא הברזל חם היה, ועכשיו אחר הכיבוי הוא ברזל צונן עכ"ל. יא ובזה יש לפרש הסוגיא דידן דמשני הש"ס דמיירי אפילו בהגיע לצירוף, ומותר מטעם אינו מתכוון, והיינו דבאינו מתכוון לא הוי מלאכה כלל, ולא מהני גם בפס"ר, ומיושב קושיות התוס' בהא דהקשו דהוי פס"ר. ודק מדרבנן אסור, ואתי שפיו הא דשבת מ"א דהא דמיחם שפנהו לא יתן לתוכו מים מטעם דלר' יהודה דבר שאינו מתכוון אסור כדמוקים שם הש"ס, ע"כ הוא מדרבנן. ומדויק בזה לשון הרמב"ם בפיה"מ שכתב וענין חימום המים הוא שיהא מחממין עששיות של ברזל מערב יוהכ"פ ומניחין אותו באש עד למחרת, ומכבין אותו במים שיהיה טובל בהם והיו נפשרין המים, וזו אינה מלאכה כי אין כוונתן הקושיות הברזל לחזקו כמנהג הלוטשין. אבל כוונתו חימום המים, והעיקר אצלינו מלאכת מחשבת אסרה תורה עכ"ל, הרי מדייק הרמב"ם וכתב שזה אינה מלאכה, ומה שסיים דבעינן מלאכת מחשבת, הכוונה דעל ידי המחשבה נעשית מלאכה. ובלעדי המחשבה הלזו אינה כלל בגדר מלאכה, ואינו דומה לכיבוי גחלת של עץ דאעפ"י דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה, אבל עכ"פ מלאכה היא בזה גופא שמכוון לכבות. דוגמא לזה מצינו גם דשארי מלאכות והוא בהא דכתבו התוס' שבת ע"ג ד"ה שם וצריך לעצים נראה דאפילו לר' יהודה דמחייב במלאכה שאצ"ל בעינן צריך לעצים דלא מקרי בעצים קוצר אלא בענין זה וכו' יעוי"ש. וה"נ הביאור דהכא המלאכת מחשבת עושה למלאכה, וכמו שנתבאר. א שם, במשנה בשחר היה לובש פלוסין של שנים עשר מנה, בין הערביים הנדויין של שמנה מאות זוז דברי ד"מ וחכ"א בשחר היה לובש של שמונה עשר מנה ובין הערביים של שנים עשר מנה הכל שלשים מנה, ואיתא בגמ' ותנא מניינא אתא לאשמעינן, הא קמ"ל דבציר מהני לא נעביד הא אי בציר מהני וטפי אהני לית לן בה. ופירש"י ד"ה הא אי בציר מהני דשחרית משמנה עשר, וטפי אהני דעדבית משנים עשר לית לן בה יעוי"ש. מבואר מדברי רש"י דהבציר והטפייה לא יהיה דערבית יותר מדשחרית. והוכרח רש"י לזה דאל"כ למה לו להתנא לקצוב הסך דשחרית והעדבית. וע"כ הכוונה דלעולם יראה שתהי' דשחרית יותר מדערבית, וכן מוכח גם מזה דפריך הש"ס לקמן דכו"ע מיהא דשחר עדיפי וכו', ומזה מוכח דחיוב איכא בזה לעשות בגדי שחרית יותר מעולים ויקרים. ב והנה מזה יש לתמוה בדברי הרמב"ם שכתב בפר"ח מכלי המקדש ה"ג וז"ל ושתי כתנות אחרות היו לו לכהן גדול ביוהכ"פ אחת לובשה בשחר ואחת בין הערביים, ושתיהם בשלשים מנה משל הקדש, ואם רצה להוסיף מוסיף משלו ומקדיש התוספות ואח"כ עושה בה הכתנת עכ"ל, והנה תמוה טובא מדוע השמיט הרמב"ם כל עיקר האי דינא דשחרית עדיפי