נזר הקודש - יומא פג

דאורייתא, ובעששיות של ברזל הוי דרבנן מפני שאין בזה גמר מלאכה. ב אמנם התוס' דחו פירוש זה, ומפרש הר"י באופן אחר ומיישב הגירסא אין שבות במקדש. והיינו דמצרף הוי מלאכה גמורה, אמנם באינו מכוון ליכא איסור דאורייתא בשבת דבעינן מלאכת מחשבת, ובלא מכוון אין כאן מלאכת מחשבת, והוי רק איסור דרבנן, ובמקדש מותר מטעם אין שבות במקדש, - אבל כל זה באופן דלא הוי פס"ר, אבל בפס"ר נחשב כמכוון, והוי ג"כ מלאכת מחשבת, וזה מוכח מסוגיא דכריתות כ', והנה לפי"ז הא דשבת מ"א בהא דמיחם וכו' הוי דאורייתא גם באינו מכוון מטעם דהוי פס"ר שמצרף. אבל לפי"ז יש לעיין מדוע הכא הוי דרבנן כיון דע"כ הוי פס"ד. והקשו בזה התוס' שם. וכתבו דצירוף עששיות לא הוי פס"ר, יעוי"ש. והביאור בזה כמו שנתבאר לעיל לחלק בין עששיות להמיחם שהוא כלי, דבזה איכא משום מצרף, והוי גם כן פס"ד, אבל בעששיות לא הוי פס"ר. ויש להבין מדוע לא יהיה פס"ר הלא ע"כ המים מצרף את הברזל. ובתוסי"ש פירשו כגון דלא הוי פס"ר. והכוונה שלא היו העששיות חום כל כך עד שיפעול המים עליהם לחזקו ולחסמן, כי זה תלוי בחיזוק החום מכח האש. אבל התוס' כתבו סתם דצירוף העששיות לא הוי פס"ר יש להבין מדוע לא, וגם דברי התוסי"ש אינם מיושבים דהרי התוס' דברו השתא דמיירי בשהגיע לצירוף, וא"כ מדוע לא הוי פס"ר. וראיתי בריטב"א שכתב וז"ל וי"ל דהא לא חשיב פס"ר ולא ימות כי אעפ"י שהעששיות הגיעו לצירוף אפשר שלא יצטרפו במים אלו מפני שלא ישהו שם אלא מעט, ועוד שאין כל המתנות מצטרפות בכניסה למים, וכל דאפשר בשום צד בלא מלאכה לא חשיב פס"ר עכ"ל, וע"כ דזהו גם כוונת התוס'. וע"כ הא דנקטו עששיות דלא הוי פס"ר, ומשמע דבכלי הוי פס"ר. נראה דבכלי אדם מכוון לתת במים בכדי שתבוא לידי צירוף, משא"כ בעששיות שנותן לתוך המים בכדי שתפוג צינתן, ואינו מכוון לצרף ממילא לא הוי פס"ר לומר שיש צירוף. ומזה יש להוכיח דספק פס"ר לא נחשב לפס"ד. והיינו דאעפ"י שיש מציאות להיות מצרף, אמנם כיון שאינו ברור לא הוי פס"ד. ג והנה בשם הערוך כתבו התוס' דלא אמרינן פס"ד באופן שאינו מכוון וגם אינו נהנה. ובזה ניחא הכא דלא הוי פס"ר מטעם שאינו נהנה מאומה מהצירוף העששיות, אמנם התוס' הרבו להקשות על הערוך. והנה כשיטת הערוך הוי ג"כ שיטת רב האי גאון הובא ברשב"א בחידושיו לשבת מ"ב, וזהו גם כן דעת בעלי התוס' בתוסי"ש שכתבו ואפילו הוי פס"ר מיתוקמא כגון שאין הכלי שלו וכדאמרינן בהבונה לא צריכה דקעביד בארעא דחברי', יעוי"ש. וזהו כדעת הערוך דכיון שאינו נהנה מותר באינו מכוון אעפ"י דהוי פס"ר ד והנה מה שהקשו התוס' מהא דהמפיס מורסא דלא התירו רק משום צער, ומדוע לא התירו משום דלא ניחא לי' יעוי"ש, הנה אפשר לומר דבאמת אינו מבואר להדיא בגמ' דמשום צער התירו, והפנ"י בכתובות ה' הקשה על התוס' אנה מצאו בש"ס דהטעם משום צער מותר, יעוי"ש. וא"כ הערוך יפרש דמשום דלא ניחא לי' מותר. ובזה יש ליישב גם שיטת הרמב"ם דפסק משאצ"ל חייב, ואפ"ה פסק בהא דמפיס מורסא מותר, והה"מ הקשה בזה בפר"י משבת הי"ז, יעוי"ש. אבל אפשר דהרמב"ם סבר כהערוך דבלא ניחא לי' מותר, ואעפ"י שזה היפך הסוגיא דשבת ק"ז. אבל הרמב"ם פסק כן מכח הני ראיות שהביא הערוך. ה גם מה שהקשו התוס' מסנהדרין פ"ד דקאמר שם דפטור לר"ש מטעם מלשאצ"ל פטור, ולא קאמר מטעם אינו מתכוון, וגם בפס"ד פטור מטעם דלא נהנה, יעוי"ש- אפשר לומר דאם אמרינן מקלקל בחבורה חייב, וזהו לר"ש דמיירי שם דבזה גם אינו מכוון חייב בפס"ר אעפ"י שלא נהנה, כמו שכתבו התוס' בכתובות ה' ד"ה אם תמצא לומר דלמ"ד מקלקל בחבורה חייב גם במתעסק חייב, וביותר אתי שפיר לשיטת הרא"ש והר"ן בשבת דאף הערוך לא התיר אלא בשבת מטעם דבעינן מלאכת מחשבת. ולפי"ז שם בסנהדרין לר"ש דמקלקל בחבורה חייב, וא"כ לא בעינן בחבורה מלאכת מחשבת, וא"כ גם באינו מכוון בפס"ר חייב, ולהכי מוכרח הש"ס לומר דפטור לר"ש מלאכה שאצ"ל. והנה מרן בחידושי רע"א מערכה י' מחזק שיטת הערוך. - ובספרנו נזר הקודש לזבחים דף ע"ט דף הספר כתבנו שזהו גם דעת הרמב"ם. - ולפי המבואר זה שיטת רב האי גאון והתוסי"ש במכילתין, וא"כ יש סיוע גדול לסמוך לעת הצורך. ו והנה יש לדייק כשיטת הערוך מהירושלמי יומא פר"ג ה"ו דפריך שם בהא דמטילין עששיות לתוך המים והלא מכבה וכו'. ויש לעיין מדוע לא פריך והא מצרף כמו שפריך בש"ס דילן. ולשיטת הערוך ניחא דבמצרף מלבד שאינו מכוון אינו נהנה ג"כ מהצירוף. משא"כ מהא דהכיבוי איכא הנאה, מפני שעל ידי הכיבוי נתחממו המים. וא"כ אף אם אינו מכוון לזה אבל עכ"פ איכא פס"ר. ולזה פריך והא מכבה. והוכרח לומר דתולדות אש ליכא משום מכבה. ז והנה התוסי"ש הקשה ריב"א משבת כ"ב מכבין גחלת של מתכת ברה"ר. ומשמע הא ברה"י אסור מדרבנן. והכא שרינן להטיל עששיות חמות, ותירץ דאין שבות במקדש, ואין זו נראה דהתם מיירי בגחלת שיוצא מתחת יד הנפח, אבל הכא אינו חם כל כך והרי הוא כמו מיחם שפינהו דפרק כירה מ"א, דלא אסרינן לי' משום כיבוי עכ"ל התוסי"ש. והנה מה שכתבו דמיירי שאינו חם כל כך. תמוה דהלא המסקנא דמיירי שהגיע לצירוף. וזה חם מאד. וגם מהירושלמי שכתבנו לעיל מוכח דשייך בזה כיבוי למ"ד תולדות אש כאש, ולדידי' אסור מדאורייתא, הרי מבואר דהירושלמי סובר דשייך בזה כיבוי, וממילא אפילו אם אמרינן תולדות אש לא הוי כאש, ואין בזה כיבוי מדאורייתא, אבל ע"כ מדרבנן יש בזה כיבוי. ותירץ הריב"א שמתרץ מטעם דאין שבות במקדש. הנה זה ניחא הכא, בהא דעששיות. - אבל עדיין תקשה בהא דמיהם שפינה מים דחיישינן לצירוף, מדוע לא חיישינן לכיבוי. ואפשר לומר לפי מה שכתבו התוס' דהצירוף בהכלי הוי דאורייתא. ובמקום שיש איסור דאורייתא לא חש לומר דיש איסור דרבנן שהוא