נזר הקודש - יומא פב

במנחות מ"ד מידרש מזה לדינא דזעירי דאמר שם דאין הנסכים מתקדשין אלא בשחיטת הזבח. וא"כ אין לדרוש מזה שאין להפסיק בקרבן אחר בין זבח לנסכים ומצאתי בגבו"א שנחית לזה. והנה בספרנו נזר הקודש למנחות דף ס"ט דף הספר מבואר הני שתי סוגיות היינו סוגיא דהכא ודהתם ושתי הדרשות מתאימות כמבואר שם. א שם ת"ד ונסכו דביעית ההין ילמד של שחרית משל ערבית רבי אומר ערבית משל שחרית, וכתבו התוס' נ"ל דאיכא בינייהו צבור שלא היו להם נסכים אלא לאחד מהן למ"ד דגמר ערבית משל שחרית א"כ שחרית עיקר וכו', יעוי"ש, מבואר מזה דדבר הכתוב בפירוש יש להם תודת קדימה, וכן כתבו התוס' לקמן מ"ד ד"ה מאי לאו. ונראה דיש יסוד לזה הא דתנן זבחים פ"ט חטאת קודמת לאשם מפני שדמה ניתן וכו' ועל היסוד. ופירש"י מפני שלא מצינו באשם שנאמר בו. וע"כ הביאור בזה שלא נאמר בפירוש באשם, וכמו שביאר בתוסיו"ט. ורמז לזה הא דסבר הרמב"ם דדבר הנלמד מדרשת חכמים נקרא דברי סופרים, וע"כ נפק"מ לענין לאקדומי. ב והנה בעיקר דברי התוס' קשה טובא הא בקרא כתיב בהדיא ואת הכבש השני תעשה בין הערבים כמנחת הבוקר וכנסכו תעשה, הרי אמדה תודה בהדיא דיעשה בשל ערבית כמו שעושה בשל שחרית, הרי מבואר דשחרית עיקר, ועיקר נסכים בשחרית כתיבא. והנה בשו"ת חת"ס האו"ח סימן ט' מביא קושיא זו, יעוי"ש. והנה בתוספות ישנים ד"ה אמר קרא לכבש האחד כתבו וז"ל וקצת נ"ל משום דרין הוא יותר שילמוד ערבית משחרית, וגם מצינו שמגלה בשחרית ללמד על ערבית במקום אחר לעיל כמנחת הבוקר וכנסכו תעשה יעוי"ש. והרי לדברי התוס' תקשה ביותר דלפי"ז במאי פליגי תנאי. ולפלא שלא הביא החת"ס דברי התוסי"ש האלו שהיה להם לדבר פשוט דערבית נלמד משל שחרית מטעם דכן כתיב בקרא להדיא. והנה בהגהות מצפה איתן כתב דהכוונה דנלמד שחרית מערבית לשארי דינים הנלמד מערבית כגון לענין יין מזוג, ולענין דניסובו בקודש יעוי"ש. מלבד דזה דוחק דהלא ע"כ אין זה כוונת התוס' לומר דבשביל זה של ערבית קודם אם אין לו נסכים על שניהם, והיינו דע"כ עיקר הנסכים האמורה יותר עיקר. וגם נעלם ממנו דברי התוסי"ש שכתבנו לעיל דכתבו דהשחרית מגלה על של ערבית מהא דבמנחת הבקר וכנסכו. ג ונראה דהפסוק הזה האמור ואת הכבש השני תעשה בין הערבים כמנחת הבקר וכנסכו, לא בא כלל ללמד על בין הערבים, דהרי כתיב מקודם את הכבש האחד תעשה בבקר. ואת הכבש השני תעשה בין הערבים. וכל הפסוק הזה האמור בסוף הוא למותר, וכאשר אמרו בספרי שם למה נאמר לפי שהוא אומר את הכבש האחד הרי שלא הקריב של שחד, שומע אני שלא יקריב בין הערבים ת"ל השני תעשה בין הערבים, מגיד שאם לא הקריב בתמיד של שחר מקריב בתמיד של בין הערבים, יעוי"ש. מבואר דפסוק זה לא בא ללמד סדר ההקרבה של תמיד בין הערבים, דזה כבר ידענו מפסוק הקודם, והא דאמרה תורה כמנחת הבקר וכנסכו אין הכוונה ללמוד ערבית משל שחרית. אלא הכוונה ללמדנו דאם לא הקריבו תמיד של שחר, אמרה תורה להקריב תמיד של בין הערבים כדין התמיד של שחר שלא בא בהקרבה בשחד. שלא תאמר דישונה התמיד הזה הבא בין הערבים באופן שלא בא התמיד בשחד. לזה אמרה תורה דהתמיד של בין הערבים הזה לא ישונה מהתמיד של שחר שלא בא בהקרבה, וא"כ אין זה בא בתורת לימוד אלא בתורת סימן לסמן התמיד של בין הערבים הזה שתהיה דינו כהתמיד של שחר. והא דלא אמרה תורה לסמן כהתמיד של בין הערבים דבכל יום, על זה כתבו התוסי"ש דמזה דאיה דבכל מקום שאמר הכתוב לגלות על איזה דבר, ויש לגלות משל שחרית, או משל ערבית, הדגילות לסמן משל שחרית. וכיון שכן אין להקשות דחזינן דהתורה למדה ערבית משל שחרית, דזה ליתא דהתורה לא דברה מזה. ותנאי פליגי אם שחרית עיקר או ערבית עיקר, זה מהפסוקים הקודמים, מטעם דדרשינן סמוכים דהפסוק ועשירית האיפה סלת למנחה בלולה בשמן כתית רביעית ההין כתיב סמוך לתיבת הערבים, זהו סברת מ"ד דערבית עיקר, וכמו שפירש"י הכא, ומ"ד שחרית עיקר הוא מטעם דכתיב לכבש האחד, וזהו תמיד של שחד. אבל הפסוקים של אחריו שהוא בא לדרשא, ורק לסמן בסימן אין זה אלא בגדר סימן בעלמא, ולא בתורת לימוד, כיון שזה לא נצרך דהרי כתיב מקודם בהדיא, וזה נראה בצדקת רבותינו ז"ל. ד שם מאי אחד מיוחד שבעדרו. הנה הרמב"ם לא הביא האי דרשא, איברא דלקמן ע' ע"ב מבואר דמאן דסבר שני אילים הם. ולמ"ד איל האמור כאן הוא האמור בחומש הפקודים לא דריש אחד למיוחד אבל יש לומר דזהו התם באיל יוהכ"פ, אבל גבי תמיד מדוע לא נדרוש אחד המיוחד. א עי''ב. והלא מצרף אמר דב ביבי שלא הגיע לצירוף, אביי אמר אפילו תימא שהגיע לצירוף דבר שאינו מתכוון מותר. והנה קשה מה שייך אינו מתכוון והלא הוי פס"ר דלכו"ע אסור. ואין לומר דלא הוי פס"ר. דלפי"ז מאי פריך לאביי מהא דבהרת דדבר שאינו מתכוון אסור דשאני התם דהוי פס"ר. וע"כ דסבר הש"ס דהמצרף דהכא הוי ג"כ פס"ד, ומ"מ משני אביי דמותר מטעם אינו מתכוון, ועוד דבשבת קאמר שם הש"ס דהקרא מלמדנו דמותר אפילו בפס"ר דהוי כמתכוון וחייב גם לר' שמעון - ואם הכא לא הוי פס"ר, א"כ מאי פריך הש"ס, וע"כ דהמצרף דהכא הוי ג"כ פס"ר, וא"כ היאך קאמר אביי הכא דמותר מטעם אינו מתכוון, וע"כ צריך לומר דאביי גם מעיקרא סבר דהצירוף דהכא הוי רק איסור דרבנן כמו שמסיק. ומוכח מזה דבאיסור דרבנן מותר אינו מתכוון אפילו בפס"ר. וזה הפירוש לפירש"י דלא גריס הכא מטעם אין שבות במקדש, אלא גם במדינה מותר מטעם אינו מתכוון ומותר אפילו בפס"ר. ובתוס' הקשו בזה מהא דשבת מ"א בהא דמיחם שפינה מים לא יתן לתוכו כל עיקר מפני שמצרף אליבא דרבי יהודה דאמר דבר שאינו מתכוון אסור. ומזה חידשו התוס' דבכלי הוי מצרף