נזר הקודש - יומא פא

שביארנו לעיל דע"כ ת"ק דר' ישמעאל בנו של ריב"ב סבר דנפסל בשחיטה וההיא סוגיא אזלא אליבייהו, והרמב"ם דאזיל ע"כ בשיטה זו מדכתב דאזהרה זו על השחיטה נאמרה ומטעם זה לא מהני ג"כ הלנה בראשו של מזבח כמו שכתבנו לעיל. וא"כ התמיה רבתי מדוע לא כתב הרמב"ם דהקרבן נפסל בנשחט אחרי תמיד של הערבים. י עוד קשה מדוע לא כתב הרמב"ם דאסור לזרוק וגם להקטיר כהסוגיא דסו"פ אלו דברים, והיינו דלפי דברי המל"מ דהרמב"ם סבר כההיא סוגיא באיסור זריקה והקטרה, ומדוע לא כתב זה הרמב"ם. וע"כ מסתבר שדעת הרמב"ם דרק איסור שחיטה איכא בזה, אבל ליכא איסור זריקה והקטרה אח"כ. ולא נפסל הקרבן בשביל איסור שחיטה, כיון שפסולו מחמת דבר אחר, ולא הוי איסור מצד עצמו, אבל טעמא בעי מדוע מדחה הסוגיא ערוכה דסו"פ אלו דברים. יא ונראה דסבר הרמב"ם דההיא סוגיא דסו"פ אלו דברים אזלא אליבא דהתנא דהתוספתא. והביאור בזה כמו שכתבו התוסי"ש דסבר האי תנא דדין זה דעליה השלמים בקרבן יחידים איירי דומיא דשלמים, וכמו שביארנו לעיל בכוונתם, והיינו דסבר האי תנא דבקרבן יחידים לפסול נאמרה, וזהו מדכתבה תורה בשם שלמים, ולא כתבה תורה בהדיא השלם, הרי"ז כמו לעיכובא דבקרבן יחידים הדין כמו ששנה עליו הכתוב לעכב, ולהכי בסו"פ אלו דברים דמיירי בשלמים הוי עיכובא ולפסול ג"כ, אבל כיון דכולהו תנאי לא סברי לה. ויש גם הוכחה לזה מהא דאמרה תורה יאוחר פסח אחר תמיד של בין הערבים, ואם לא כתבה תורה לזה הוי אמרינן דאסור לשחוט פסח אחר התמיד של הערב, וזהו מטעם השלם. וכמו"ש התוס', וא"כ מוכח מזה דגם קרבן פסח בכלל השלם לוא לא כתבה תורה בערב ובין הערבים בק"פ. והקרבן פסח לא הוי דומיא דשלמים שהוא קרבן יחיד ובא בנדר ובנדבה, דהרי קר"פ הוא חובה, וגם דומה לקרבן צבור מפני שהוא בא בכנופיא א וא"כ מוכח מזה דהעיקר סמכינן על הא דהשלם, וא"כ אין לנו שום דרשא לומר דקרבן יחיד הוי עיכובא להיות נפסל בשחיטה. ולהכי דחה הרמב"ם האי דינא דתוספתא אעפ"י שהסוגיא דסו"פ אלו דברים אזלא אליבא דהתוספתא, וזה נראה בס"ד. יב שם, ודישון מזבח הפנימי קודם להטבת חמש נרות, מאי טעמא אמר אביי גמרא גמירנא, רבא אמר כרשב"ל דאמר ריש לקיש אין מעבירין על המצות וכי עייל להיכל במזבח פגע ברישא. והקשה בגבו"א הלא לאביי אע"ג דלא שמיע לי' הא דאמר ר"ל אין מעבירין על המצות, אפ"ה הא ממתניתין נמי איכא למישמע להא דאין מעבירין כדדייק הש"ס בפסחים ס"ד בהא דתנן התם שחט ישראל וקבל הכהן נותנו לחבירו וחבירו לחבירו מקבל את המלא ומחזיר את הריקן אבל איפכא לא מסייע לר"ל דאמר אין מעבירין על המצות, יעוי"ש. ונראה דלא קשה דשאני התם דהרי ע"כ המצוה איכא בהא דקבלת המלא, והחזרה בריקן ליכא מצוה, אלא תשמישי מצוה, ומאחר שבא לידו מצוה שהושיטו לו את המזרק אינו יכול להשהות המלא מפני החזרת הריקן, וע"כ הפירוש שם אין מעבירין על המצות הוא מכח כש"כ מה התם בדר"ל שאין להעביר מצוה הסמוכה לו מפני מצוה הרחוקה ממנו, וא"כ כש"כ באופן שאין להניח מצוה מפני תשמישי מצוה. נמצא דגם בלא דברי ר"ל אתי שפיר המשנה דמקבל את המלא מקודם מפני המצוה שבא לידו שאסור להשהות מפני תשמישי מצוה. יג וגם מה שהקשה מהא דתנן לקמן הרואה כהן גדול קורא, אינו רואה פרים הנשרפים, אלא הולך לאיזה מקום שירצה, וליתא בזה משום אין מעבירין על המצוה כמבואר שם, וא"כ מוכח דיש דין דאין מעבירין על המצוה, וזהו מפני שאין עסוק בה כדפי' רש"י, וא"כ מבואר דהיכא דעסוק בה ישנו לדין דאין מעבירין על המצוה, וא"כ היאך לא ידע מזה אביי, יעוי"ש. - נראה דג"כ לא קשה דשאני התם דע"כ מצוה אחת נדחת לגמרי, דהרי קאמר התנא הרואה כהן גדול כשהוא קורא, אינו רואה פר ושעיר הנשרפין, והרואה פר ושעיר הנשרפין אינו רואה כהן גדול הקורא. וע"כ דשניהם יש מצוה דברוב עם הדרת מלך, וכשמעביר ממצוה זו מדחה אותה לגמרי. וא"כ אין זה דמיון להא דר"ל דהכוונה שיקיים שתי המצות, והעברה אינה אלא לאקדומי. - וע"כ הא דקאמר הש"ס להא דר"ל היינו ג"כ מכח כש"כ וכמו"ש לעיל בסוגיא דפסחים דכוונת הש"ס להא דר"ל מכח כש"כ. והא דמותר שם להעביר הוא מפני שלא עסוק בה. אבל באופן שעסוק בה פשיטא דאסור להעביר באופן שמדחה אחת לגמרי. אבל אין זה דמיון לנידון דידן דע"כ יקויים שניהם דישון מזבח הפנימי וגם הא דהטבת חמש נרות, ודק השאלה לענין אקדומי בזה לא סבר אביי הא דאין מעבירין כיון שאין ללמוד מהמשנה דלקמן, ולא מהמשנה דפסחים ג"כ כמו שכתבנו לעיל, וכיון דאביי לא שמע הא דד"ל לענין אקדומי, להכי אמר גמרא גמירנא, ורבא אמר הא דר"ל דגם בזה איכא משום אין מעבירין על המצות. יד והנה בעיקר הענין בהא דאין מעבירין וכו', מבואר אצלנו בספרנו נזר הקודש לזבחים דף כ"ה דף הספר, בדברים ברורים גם להלכה ולמעשה. א א דף ל"ד העולה עולה ראשונה. והקשו בתוסי"ש למ"ל קרא דשלמם ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין תיפ"ל ששחטן קודם התמיד, יעוי"ש. ונראה לומר דהלימוד דקודם פתיחת ההיכל זהו דין מיוחד בשחיטת הזבח. והיינו דזהו מה שהזבח דורש, אמנם קודם שחיטת התמיד זהו דין במזבח. ונפק"מ לדינא לענין שחו"ח דאם דין הוא בזבח, א"כ הרי"ז חסרון בגופו של זבח, משא"כ אם דין הוא במזבח, א"כ אין זה חסרון בגופו של זבח, ומבואר לקמן ס"ב דבאופן שהחסרון במעשה הקרבן כמו התם הגרלה, הרי זה מעוכב לביאת אהל מועד, ופטור משום שחו"ח. משא"כ אם לא חסר מעשה בגוף הזבח רק סיבה מצד אחר מונעו לבוא בפנים שפיר נקרא ראוי לפתח אוהל מועד, ולא הוי מחוסר מעשה, וחייב משום שחו"ח. ובחידוש התורה בשלמים ששחטן קודם פתיחת ההיכל חידוש דין הוא בשלמים. והיינו שדין הוא בזבח, ומטעם זה פטור משום שחו"ח בזה. ב ונסכים למוספים זבח ונסכים. היינו שלא להפסיק בקרבן אחר ביניהם. וקשה דהא