נזר הקודש - יומא עח

ח גם מה שכתב הגבו"א דדברי דאבד"ש לא אתא אליבא דבן זומא וזהו מדקאמר מקום שאין טעון טבילה, וזהו כל השנה, ואליבא דב"ז טעון כל השנה טבילה מן התורה יעוי"ש. לדעתי נראה שזה שייך גם אליבא דב"ז. והיינו דגם אליבא דב"ז סגי בטבילה אחת על כל העבודות של כל היום, ואילו ביוהכ"פ בעי טבילה בין כל עבודה ועבודה ועביד ק"ו לענין קידוש להצריך קידוש בין כל עבודה ועבודה ט והנה נראה לכאורה דלדברי דאבד"ש יהיה הקידוש גם בלעכב, והיינו דכיון דהק"ו מהקידוש של כל השנה. והקידוש של כל השנה הוא בלעכב, כדתניא לעיל ל' ע"ב. ואילו ביוהכ"פ תניא לעיל שהוא רק רמצוה. - אבל לדאבר"ש שיליף בק"ו מקידוש של כל השנה א"כ תהיה לעכב כמו בכל השנה. אבל זה ליתא דע"כ קידוש פעם אחת כמו שמעכב בכל השנה כן גם הכא מעכב. אמנם הקידוש שבין עבודה לעבודה דהק"ו הוא מטבילה וכיון שגם הטבילה אינה מעכבת בדיעבד, הנה קידוש לא חמור מיני'. דף ל"ב. גמירי חמש טבילות וכו', והקשו בתוס' אי הלכתא קרא למ"ל וי"ל אי לאו קרא הו"א חמש טבילות ויטבול אפילו בזא"ז יעוי"ש. ולפי"ז יש לעיין בהא דקאמר ר"ח ואי כסדרן לא משכחת להו וכו', וקשה הא אי לאו משום הוכחה דקראי. - אלא משום ההלכה גרידא יש לומד דמשלים הטבילות ביחד בזא"ז. ולפירוש התוסי"ש דמפרש דלאו הטבילות גמירי, אלא שינוי עבודות גמירי אתי שפיר טפי. אבל לפי פירוש התוס' קשה, וצ"ע וזה אין להקשות בהא דפריך הש"ס לבגדי לבן מנלן הלא כיון דגמירי חמש טבילות, ואם אינו טעון טבילה לבגדי לבן הרי חסד הטבילות, דאפשר לומר גם כן דטביל בזא"ז ביחד, להשלים המנין. ובזה יש ליישב הא דהקשה הגרע"א ז"ל בדו"ח וז"ל קשה לי דמאי פרכינן בסוגיא אשכחן לבגדי זהב, לבגדי לבן מנ"ל, הא כיון דגמירי ה' טבילות א"א כלל לומד דדק לבגדי זהב טעון טבילה, דא"כ היה דק ג' טבילות, עכ"ל.- אבל לפי מה שכתבנו אתי שפיר א ע"ב. הביאו לו את התמיד וכו', הנה משמע מזה דעד שחיטת התמיד אינן שייכים לכהן גדול ביוהכ"פ, אמנם התוסי"ש פירשו דנקט תמיד משום דחשיבא טפי. ב שם, קרצו בכמה אמר עולא ברוב שנים, וכן אמר רבי יוחנן ברוב שנים. וקשה טובא דהלא פשיטא דבעינן רוב שנים דאל"כ פשיטא דהוי עבודה באחר כיון דהשני מתיר אותו. ועי' בגבו"א שהקשה בזה. אבל נראה בכוונתם רוב שנים וזהו דבעינן רוב הנראה לעינים ולא רוב ע"י מדידה בצמצום. עיין בספרנו נזר הקודש למנחות מ"ה. והביאור בזה דמן התודה סגי ברוב משהו, ומדרבנן בעינן רוב הנראה לעינים. ואם יעשה הכהן גדול השחיטה ברוב מצומצם, א"כ עדיין יש חיוב לעשות רוב הנראה לעינים מדרבנן א"כ הוי עבודה באחר מדרבנן. ואין זה בדמיון למיעוט בתרא דלא נחשב עבודה באחר כיון דבדיעבד כשר אף מדרבנן, משא"כ רוב הנראה לעינים דמעכב מדדבנן גם בדיעבד, וזהו הביאור דפריך קרצו בכמה, היינו אם סגי ברוב מצומצם ועל זה אמרו דבעינן רוב שנים, היינו רוב הנראה לעינים, רוב ברור, ומזה מוכח דבעינן בשחיטה רוב הנראה לעינים מדרבנן לעיכובא. ועי' בספרנו שאילות משה חיו"ד סימן ל"ה. ג עוד יש לומר דהנה לכאורה אפשר לומר דגם כשעשה הכה"ג מחצה. והיינו דאעפ"י דמחצה לא הוי הכשר שחיטה. אמנם ע"כ יש בזה פעולת שחיטה לענין עבודה, דלא תלי דוקא בכח המתיר מדי אבמה"ח, דענין שחיטה בקדשים הוא מטעם דזהו סדר העבודה. ולהכי גם בשעשה מחצה, אפשר לומר דיש בזה גם כן פעולתו של הכה"ג. ובזה משמיע לנו עולא דבעינן דוקא בשיעור הכשר שחיטה בכח המתיר. והיינו רובא דוקא. ד אם כן הויא לה עבודה באחר. והקשו בתוס' הא איכא מאן דמכשיר אפילו שחיטת פרו באחר יעוי"ש. ונראה כוונת הש"ס דפריך, דזה ודאי דלמצוה בעינן שיעבוד הכהן גדול לכו"ע כמו שכתבנו לעיל והכא במשנה תנן דגם בלכתחילה גומר אחר את השחיטה, וא"כ הויא עבודה באחר גם בלכתחילה. ה והנה האי אחד שממרק פירש"י לעיל במשנה דהיינו כהן, יעוי"ש. וכן פירש המאירי בחידושיו ליומא וז"ל וכהן אחד מבית אב שהיה ראוי לעבוד באותו יום אילו לא היה יום הכפורים גומרה, יעוי"ש. וקשה למה בעינן כהן, הלא כיון שאינו רק למצוה בעלמא. ואפילו לשיטת התוס' בד"ה א"כ דלענין השחיטה בעצמה איכא פסול מדרבנן בזר. אבל המירוק פשיטא דאפילו פסול דרבנן ליכא. ואפשר לומר דאעפ"י ששחיטה כשרה בזר אמנם לא הותר יוהכ"פ אצל זר לחלל באיזה מלאכה, דשבת רק לכהנים הותרה ולא לזרים, אף בהדברים שזר כשר לה כמו שחיטה, ויש לדייק כן מדברי רש"י יבמות ל"ג בד"ה שחיטה בזר כשרה, ואין כאן משום זרות, יעוי"ש. משמע אבל משום שבת איכא. וה"נ איכא לזר איסור יוהכ"פ, והנה האי מירוק איכא חילול יוהכ"פ מטעם דיש בזה משום נטילת נשמה כמו"ש הפרמ"ג באו"ח סימן תרכ"א סק"ד. ו והנה לפי"ז יש לעיין בהא דהקשו התוס' ד"ה אם כן וא"ת ומאי קשיא לי' מעבודה באחר הא בפר' טרף בקלפי איכא מאן דמכשיר אפילו שחיטת פדו בזר וכו', אבל תמיד דלא שייך לחובת יוהכ"פ לא קאי עלייהו אהרן וחוקה בשחיטה כיון דלאו עבודה היא עכ"ל, משמע מדבריהם דזר כשר לשחיטה מצד עבודה, אבל מפני שלא ניתן שבת להדחות אצלו בעינן כהן. אבל לא בעינן לזה כהן גדול. ז והנה המאירי בחידושיו ליבמות כתב וז"ל בזר ששחט בשבת אי אפשר לפרשה בשחיטה שהרי אין בה משום זרות שהשחיטה כשרה בזר וכו' ואין כאן חילול שבת, יעוי"ש, מבואר דליכא החילול שבת בזר בשחיטה, וא"כ הכא ביוהכ"פ לענין מירוק כשר גם בזר, כיון דהשחיטה גם כן כשר אצלו ביוהכ"פ, ואין הבדל בין זר לכהן, וא"כ יש להבין מדוע דייקו לומר דהאי אחר כהן הוא. ונראה דכיון דשחיטת התמיד מהדרינן לכהן גם בכל השנה כמו"ש המאירי בחידושיו ליומא. מטעם זה גם המירוק שהוא גמר השחיטה דהתמיד ביוהכ"פ מהדרינן בתר כהן, ואפשר שזהו כוונת רש"י ג"כ.