נזר הקודש - יומא עג

הש"ס במאי קא מיפלגי וכו', וקשה מאי פריך במאי פליגי הא חזינן הפלוגתא אשר בן זומא סבר שהוא מדאורייתא, ורבי יהודה סבר שהוא מדרבנן, וכי לא ידע הש"ס ההבדל שבין דאורייתא לדרבנן. ד ונראה לומר לפי מה שכתבו התוס' תימא לי איכא למיפרך מה להתם שכן רוצה לעבוד עבודה. אבל טהור הנכנס שלא לעבודה מניין, וי"ל דודאי הק"ו אינו אלא בטהור הנכנס כדי לעבוד, אלא דמדרבנן גזרו אפילו בנכנס שלא לעבודה גזירה שמא יעבוד, יעוי"ש, מבואר מזה דגם בן זומא סבר דיש בזה גם דין טבילה מדרבנן. אלא הנפק"מ בין בן זומא לרבי יהודה באופן שרוצה לעבוד עבודה דלבן זומא הוי טבילה זו מדאורייתא ולרבי יהודה הוא מדרבנן, אבל באופן שנכנס שלא לעבוד לכו"ע הוי הטבילה מדדבנן. דעל זה פריך הש"ס לענין הטבילה שהיא מדרבנן במאי קמיפלגי, והיינו דכיון דע"כ צריך טבילה קודם הכניסה לעזרה אפילו בשאינו רוצה לעבוד. ממילא הוא טבול גם לעבודה, דע"כ מהני הטבילה הלזו גם לעבודה, ולא יצוייר עבודה בלא טבילה, וא"כ מה הועיל בן זומא בהק"ו שדרש. ועל זה משני דלבן זומא כשעבד בלא טבילה עבודתו מחוללת. א שם, ומה המשנה מקודש לקודש וכו', הקשו בתוס' הא שאני התם דהוי לעבודה. ופירשו דהק"ו הוי גם כן בנכנס כדי לעבודה, יעוי"ש, וקשה דלפי"ז לימא דא"ב בין ב"ז לר"י, דלב"ז דוקא בשיכנס לעבודה, ולר"י גם בשנכנס לעזרה בלא מטרת עבודה טעון טבילה. דכיון דכל עיקר מצריך ר' יהודה טבילה משום סרך טומאה, א"כ גם בכניסה ריקנית יש חשש זה, והוא איסור כרת, עוד תמוה לפי דברי הירושלמי הובא בתוס' לעיל דלאו דוקא נקט התנא עבודה, אלא אפילו שלא לעבודה יעוי"ש, וקשה דלמא המשנה כב"ז דיליף בק"ו מיוהכ"פ ודוקא בעבודה אז טעון טבילה. ובעיקר הקושיא דהתוס' אפשר ליישב דמדחזינן ביוהכ"פ שגם בהקרבת התמיד דישנו בכל יום ומכ"ז טעון טבילה, א"כ חזינן דהשינוי גורם. אבל עדיין יש להשיב דלמא תרווייהו בעינן דהיינו שינוי מקום וגם עבודה. ב ונראה דסברי התוס' דב"ז ג"כ סבר גם כן האי דסרך טומאה דאמר ר' יהודה טעון טבילה מדרבנן. ודק בזה פליגי ב"ז ור"י, דר"י סבר דמשום סרך טומאה גרידא איכא בזה ותו לא וב"ז סבר דיש בזה גם דין התורה באופן שנכנס לעבודה. ובזה אתי שפיר דלא קאמר הש"ס נפק"מ בשנכנס לעזרה בלא עבודה. דע"כ גם בלא עבודה טעון טבילה מדרבנן גם לב"ז. ומיושב גם הא דהירושלמי דהמשנה ע"כ עבודה לאו בדוקא דאפילו אם סבר התנא כב"ז מ"מ מודה דטעון טבילה מדרבנן. וכן יש להוכיח גם מהסוגיא דלקמן דגם לב"ז טעון טבילה מדרבנן גם בלא עבודה. והוא מהא דאיתא לקמן דקאמר הש"ס נימא רבנן דר"י כב"ז סבירא להו. וקשה הא ב"ז אינו מחייב אלא בכה"ג הלובש בגדי קודש. וכן הקשו בתוסי"ש. וכמו כן יש להקשות דהתם איכא עבודה, ותירצו דב"ז מחייב גם מדרבנן יעוי"ש, וכן מבואר בתוסי"ש לקמן ל"א ד"ה מק"ו, יעוי"ש. ר וכפי מה שביארנו ע"כ מבואר דזהו גם שיטת התוס'. ואתי שפיר לנכון דברי התוס'. ג והנה בעיקר ק"ו דב"ז יש להשיב דלמא שאני התם דאיכא לבישה דבגדי קודש. ומצאתי בגבו"א שעמד בזה בקושיא יעוי"ש. אמנם לפי דברי התוס' דק"ו דב"ז הוא בשנכנס לעבודה א"כ איכא בזה גם לבישה דבגדי קודש. ובאופן עבודה דלא בעי בגדי קודש כמו שחיטה וכדומה. בזה ע"כ לא מצריך ב"ז טבילה מדאורייתא, אלא מדרבנן גרידא, וכמו"ש התוסי"ש דהכנסת הבחונית בפנים וגם לשחיטה אינו טעון טבילה לב"ז רק מדרבנן גרידא. ד שם, ומי אית לי' לר' יהודה האי סברא והתניא מצורע טובל ועומד בשער נקנור ר' יהודה אומר אינו צריך טבילה שכבר טבל מבערב ר' וקשה הא אפשר לומר דשאני מצורע דיש לומר הואיל והותר לצרעתו הותר לשארי טומאות ג"כ כדאמר עולא ביבמות ז' ע"ב. אבל זה ליתא דלא שייך לומר הותרה רק ביום השמיני שהוא יום הבאת קרבנותיו משא"כ להטומאה שמקודם, וכמו שקאמר הש"ס שם ח' מי לא מודה עולא בדאה קרי בליל שמיני יעוי"ש, ובזה יש לומר דמדברי ר' יהודה עצמו מוכח כן מדקאמר שכבר טבל מבערב, ולא אמרינן הואיל והותר לצרעתו, ומיושב בזה מה שהקשו בתוס' ועוד ראשונים מנין זה דמודה עולא בזה ה אבל נראה דעיקר הדבר בהא דפליגי רבי יהודה ורבנן היינו בעיקר החששא בלהבא דלאחר טהרתו בקרבנותיו שהותר לאכול קדשים, וחשו דרבנן שמא נטמא באיזה טומאה ושכוחה ממנו. ולזה צריך טבילה לרבנן, ודבי יהודה סבר דסגי בטבילה דמאתמול שטבל מבערב. והיינו דלא חיישינן לטומאה חדשה מטעם דטבל מבערב יודע אדם לשמור את עצמו עד לאחר הבאת קרבנותיו. ו ובזה מיושב מה שהקשה בגבו"א מהא דרבי יהודה דסובר דבעי טבילה, והש"ס דמי בזה מר' יהודה א"ר יהודה, ומדוע לא משני הש"ס דלפעמים טעון טבילה קודם הקרבת הקרבנות באופן שאיחר הבאת הקרבנות איזה זמן, ואז חיישינן לטומאה, אבל ליתא דע"כ אין הבדל בזמן אלא כיון שהוחזק לטהור מפני הטבילה, וע"כ מיירי דלא הסיח דעתו כמבואר הכא בסוגיא, א"כ אין חשש טומאה כלל. ז ומזה שרוצה לומר בזה מטעם הואיל והותר לצרעתו, נראה דע"כ הכוונה לטבילה זו לא הוי מפני חששא דהשתא אלא החששא דלכשיטהר לאחר הקרבת הקרבנות המתירו לאכול בקדשים, לזה חיישינן שמא היה טמא באיזה טומאה ושכוחה ממנו. ח שם ורבנן מצורע דייש בטומאה, כל אדם לא דיישי בטומאה. והנה מבואר מסוגיא זו דלרבנן דוקא מצורע לא סגי בטבילה שמבערב מטעם הרגילות שהיה עד עכשיו רגיל להטמאות כדפירש"י. אבל כל אדם אם טבל מקודם לא בעי טבילה אחרת להיות נכנס למקדש. ומזה יש לתמוה על הרמב"ם שפסק בפר"ד ממחו"כ ה"א שכתב וז"ל ומפני מה טובל בשמיני אחר שטבל מאמש, מפני שהיה רגיל בטומאה בימי חלוטו, ואינו נזהר משום טומאה, ושמא נטמא אחר שטבל עכ"ל, וזהו כמסקנא בסוגיא דידן אליבא