נזר הקודש - יומא עא

סברא, דע"כ מדעשו פייס לתמיד ולקטורת אף שאינה באה אלא רק להשלמת מצות היום, דהיינו גמר המצוה של תמיד דשחרית, והשני גזירין שחמה באים כעת בערב בעבודה חדשה, דהיינו בכהן שני חדש, ולא תיבעי פייס בפני עצמו. וע"כ דאם מפיסין בתמיד של בין הערביים ולקטורת, דאז ודאי מפיסין לשני גזירין גם כן וא"כ הוי ששה פייסות, ומוכרח הש"ס לומר דהאי תנא לא סבר לא כראב"י ולא כר"י. והתניא י"ז ההיא דלא כראב"י אלא כרבי יהודה, ופירש"י דנקט כר' יהודה משום דע"כ לא סבר כראב"י. ותמוה דלאיזה צורך אמרו בש"ס כר' יהודה, ואטו אנן סברינן כראב"י הא סתם משנה בסדר יומא וגם כו"ע לא סברי כר' יהודה, ואפשר לומר דסבר רש"י דלרבנן דר' יהודה לא היו נותנין כלל המחתה לזה שעמו שם, אלא היו נותנין להכהן הזוכה בתרומת הדשן, וכמו שסבר כן הרמב"ם בפר"ד דתו"מ ה"ה, יעוי"ש, ומפרשי רש"י והרמב"ם דבזה פליגי ר' יהודה ורבנן דר"י סבר נותנין המחתה לזה שעמו, ורבנן סברי דנותנין לבעל תרומת חדשן, ובזה מתפרשא שפיר הסוגיא לעיל כ"ה ע"ב דמביא הש"ס ראיה מר' יהודה דלא היו מפיסין לכל עבודה מדסבר ר' יהודה דאומר לזה שעמו זכה עמי במחתה, ורבנן לא פלייג עלי' בזה, אלא סברי דנותנין לבעל תרומת הדשן, אבל אם לא משום זה, בודאי לא פליגי אר"י וסברי גם כן דכן סדר עבודתן. והכא אם אמרינן דאתיא כרבנן דר' יהודה א"כ בצרי להו מי"ז כיון דסברי דהמחתה זוכה הבעל תרומה"ד, ולהכי מוכרח הש"ס לאוקמי' כר' יהודה דסבר לכהפ"ח אף שלא היה פייס למחתה, אמנם היה גבי' כהן אחר העומד אצלו וזוכה במחתה, ואיכא י"ז כהנים זהו סברת רש"י, ואפשר שזהו גם כן מקור לדברי הרמב"ם שכתב דהיו נותנין המחתה לבעל התרומה"ד, וכבר עמד בכס"מ ובלח"מ שלא נודע מקומו, יעוי"ש, ואפשר שגירסא זו הוי הוכחה לפרש דבזה פליגי ר"י ורבנן. דף כ"ז, האי מבעי' ליה לגופיה דניבעי כהן דנתינת האש על העולה. וקשה דאף אם נדרוש לגופי' מ"מ נדרוש ג"כ דדוקא מנתינת האש ואילך בעי כהונה, ולא קודם דהיינו הפשט וניתוח, והתוסי"ש הקשו בזה. אמנם נראה ליישב דע"כ אין לפרש הכא כן לומר דכוונת התורה בזה להורות לנו דדוקא מנתינת האש ולהלן מצות כהונה, דהרי ע"כ כל עיקר דין סידור ונתינת האש היתה בבוקר גם טרם שחיטת הקרבן, וא"כ מצות נתינת האש על המזבח זה מצוה פרטית השייכה למזבח. ואעפ"י שע"כ צריך לומר גם כן דאיכא בזה אזהרה ומצוה באופן שאם חסר אש על המזבח שיתן אש בכל קרבנות. מטעם דלא סגי בלאו הכי. (ועי' בהתורה והמצוה ויקרא שם שמאריך שם דהקרא מיירי באופן זה) אמנם כיון שעכ"פ עיקר מצוה דנתינת האש הוא מצוה דהמזבח גם בלעדי הקרבן הזה, ואדרבה הסדר של הקרבה הוא באופן שחסר מצוה דנתינת האש, אלא הקרבן נקרב שפיר ע"י האש הנסדר מקודם על המזבח, וא"כ ע"כ לא שייך לומר הכא דהכתוב בא להורות דין כהונה מנתינת האש ואילך, וזהו שפריך הש"ס האי מבעי' לי' לגופי'. והקריבו בני אהרן מקבלה וכו' והביאו התוספות פירש"י דזבחים דהילפותא מטעם דכתיב ושחט והקריבו דהיינו עבודה הראשונה, והקשו התוס' דמבואר זבחים י"ג דילפינן קבלה מטעם דאין לומר עבודה אחרת דזריקה כתיבא בהדיא. ואי משום הולכה בלא"ה אינו מסתבר לאוקמי' בהולכה מפני שהיא עבודה שאפשר לבטלה, ולא מסתבר לאוקמי' קרא בעבודה כזו. לדעתי תמוה הרבה והלא אף שאפשר לבטל הולכה, היינו ההולכה דרגל דאפשר שוחט בצד המזבח. אמנם ההולכה דיד, דהיינו הושטת הדם להמזבח זה בהכרח, דהרי אי אפשר לשחוט על המזבח עצמו, וא"כ שפיר הוי סד"א דעל זה כיוונה תורה והקריבו דבעי כהונה, ולהכי הוכרח רש"י לפרש דילפינן קבלה מדכתיב ושחט והקריבו, והנה דאי לאו דכתיב וזרקו הוי אמרינן במסתברא טפי דהיינו דיש לנו לפרש והקריבו זו הקרבה ממש דהיינו זריקה, וזהו כוונת הש"ס שם דכיון דזריקה כבר נאמר, ולהכי דרשינן והקריבו זו קבלה, והוקשה לרש"י דלמא זהו ההולכה המושיט הדם למזבח, ובזה פירש"י דמסתברא טפי בקבלה משום דכתיב ושחט והקריבו, והיינו העבודה הראשונה שלאחר השחיטה, והיינו קבלה. יש לעיין בדבר האיסור קריבה לזר למזבח אם דוקא בשעבד עבודה עבר אאיסור קריבה, או"ד שגם קריבה בלעדי עבודה אסור, והנה דעת הרמב"ן הובא במל"מ פר"ט מב"מ דאיסור זה דוקא בכניסה לעבודה, והרמב"ן הביא ברייתא דספרי, ודעת הרמב"ם דאיכא איסור לאו גם בכניסה גרידא, יעוי"ש במל"מ, ולכאורה תמוה מהא דהביאו התוס' הכא להקשות למאי איצטרך קרא לעריכת נתחים דבעי כהן וכי ס"ד שזר קרב למזבח, וכמו שפריך הש"ס כן, וקשה הא אם לא כתיב קרא דבעי כהן בעריכת נתחים, ממילא לא הוי זה עבודה, וא"כ לשיטת הרמב"ן מותר לזר להיות קרב למזבח, ונמצא דזה בזה תליא דדוקא עכשיו שרבתה תודה כהן לעריכת נתחים אז אסור לזר להיות קרב למזבח, משא"כ אם לא כתבה תורה קרא דבעי כהן, ממילא אין איסור כניסה לזר, ומזה מוכח כשיטת הרמב"ם. אמנם כד נעיין אנו רואים היפך דלכאורה מאי פריך וכי זר קרב למזבח, וקשה לוא יהיה דאסור לזר לכנס למזבח, מ"מ הא כיון שעיקר האיסור הוא הכניסה גרידא, וא"כ שפיר יש מקום לומר דעבודה שעבד אינה נפסלת, ומה ענין כניסה למזבח לעבודה, ואיסורא דעבד בכניסה עבד, אבל עבודה לא נפסלה, ושפיר בעינן קרא דבעי כהן, ופסול בזה. אמנם לשיטת הרמב"ן דעיקר האיסור כניסה לזר הוא העבודה, נמצא דהתורה אסרה בפירוש העבודה, וא"כ הרי זה כאילו כתיב בפירוש שהעבודה שעבד הזר על המזבח, הרי היא נעשית באיסור, והתורה לא הכשירה זר לזה, וא"כ העבודה פסולה בזה, והרי זה כאילו כתיב כהן בפירוש, וזהו שמקשה וכי זר קרב למזבח היינו שהתורה הכירה להעבודה באופן זה, ועל זה משני שיצוייר העבודה בלעדי כניסה, ובאופן זה לא אסרה תורה ובעי קרא מיוחד דבעי כהן, וא"כ מזה ראיה להרמב"ן ובזה אזדא הקושיא שהקשה המל"מ מהא דמנחות כ' לענין מליחה דפשיטא להש"ס דבעי כהן