נזר הקודש - יומא ע

נותן לפרש כמסקנת הש"ס דאם היה איזה פייס על של בין ערביים ע"כ היו עושין הפייס בשחרית על של ערבית, ולפי"ז תמוה לן מה שכתב הרמב"ם שם בה"ח דהיו מפייסין פייס אחר בין ערביים יעוי"ש, וזה תמוה דאף אם סבר הרמב"ם דהיה פייס אשל בין ערביים, וזהו כס"ד דש"ס, אבל מניין לחדש דהיה הפייס בין ערביים, הלא אית לן לומר דהיו מפיסין בשחרית על של בין ערביים, וצ"ע. תוס' ד"ה אלא וכו' הקשו לר' יוחנן דסבר דאין עושין פייס לשל ערבית, והכהן שזכה בשחרית זוכה ערבית, והקשו הא צריך להפיס בשביל השני גזירין שבעינן שני כהנים מבערב. ולכאורה תמוה הלא יש לומר דהכהן שזכה בשני גזירין שחרית אומר לזה העומד אצלו שיזכה בערב עמו, וכן פירשו בתוסי"ש ובריטב"א, אמנם ע"כ צריך לומר דסברת התוס' דכיון שסבר ר' יוחנן דזכיית הערבית מכה זכיית דשחרית הוא בא, ומי שלא זכה שחרית אין לו ערבית והיינו דסבר ר' יוחנן דכיון דערבית היא מצוה חדא עם של שחרית, וערבית השלמה למצוה של שחרית, לכן הזוכה שחרית אין נוטלין ממנו בערבית, וממילא מי שלא זכה שחרית אין לו בערבית כלום, וא"כ השני גזירין של ערבית דבעי שני כהנים ע"כ דעבודה חדשה היא, וא"כ אין זכות לשל שחרית לומר, לזה שעמו שיזכה בשל ערבית. ולכן חידשו התוס' דבשחרית היו מפיסין גם להשני גזירין של בין ערביים, ולא הוי נפיסי פייס מטעם זה כי בבוקר היה נעשה, וזה היה יודע גם המקשה בס"ד, ומטעם זה דחקו שם התוס' בזה שמקשה הש"ס אח"כ ולמאי דס"ד הא נפיסו להו פייסות, והא מעיקרא גם הש"ס ע"כ ידע דמצפרא היו מפיסין על של ערבית בעד שני גזירין, וכתבו התוס' דלס"ד דצריכין פייס לשל ערבית ע"כ מפייסין בין ערבים, ודק לר' יוחנן דהזוכה שחרית זוכה ערבית אז מהני גם הפייס בשל שחרית לערבית, אבל להמקשה דלא סבר כר' יוחנן ע"כ סבר דמפייסין בשל ערבית בפני עצמו, וא"כ תקשה נפישי להו פייסות, זהו תוכן דבריהם. ולדידי קשה טובא אמאי לא נאמר דסבר ר' יוחנן דהיו עושין פייס בשני גזירין בבוקר באופן הפייס של התמיד, דהזוכה בפייס בעבודה ראשונה, והנמשכין אחריו לימינו זוכין בכל עבודות, כמו שמסיק ש"ס לעיל, וכן היו עושין גם לשני גזירין של ערבית דהנמשכין באחרונה היו זוכין בהשני גזירין ושפיר לא חשב לזה התנא כיון שלא היה פייס מיוחד לזה, והשתא אתי שפיר דפריך הש"ס דלפום הס"ד דיש פייסות לשל ערבית תקשה א"כ נפישי פייסות, וצ"ע. יש לעיין בדבר הפייסות אם הזוכים בפייס ראשון הולכין להפיס גם בפייס שני, וכן הזוכין בפייס שני אם הולכין להפיס בשלישי, ולפי הסברא משמע דאף הזוכים בראשונה מ"מ לא אבדו זכותם בפייסות אחרות, וגם מדלא קתני תנא דחדשים התקבצו להפיס, וכן מורה לשון הרמב"ם בפר"ד שכתב בפייס הרביעי מתקבצין כולן ומפיסין וכו' וע"כ הא דנקט כולן היינו אנשי בית האב כולו ואפילו הזוכים בראשונה, וכן מבואר בתוס' ד"ה דתנן שכתבו דבהעלאת אברים מכבש למזבח זימנין דיזכה אחר מהנך שזכו להוליך לכבש, יעוי"ש, הרי מבואר עכ"פ דהזוכין בפייס בראשון או בשני, עומדים בפייסות האחרות. ראב"י אומר המעלה אברים לכבש הוא מעלה אותן למזבח, והא דתנן לקמן תמיד קרב בט' אתיא כראב"י, וכן פירש"י במשנה לקמן, וכתבו התוס' דכרבנן נמי מצי אתיא, והא דלא תנא עשרה כהנים זוכים בתמיד משום דלפעמים זוכה בזה אחד מן הכהנים שכבר זכו באחד מן העבודות התמיד, וא"כ ממילא לא הוי יותר מתשעה. אמנם כל זה בעבודה שעושין עליה פייס, אבל בנמשכין אחרי הזוכה הראשון ע"כ מתוספו כהנים חדשים, ולהכי הני דתנן במשנה י"א י"ב כולם כהנים חדשים נינהו, משא"כ המעלה אברים לכבש אשר זוכה ע"י פייס, א"כ יצוייר שיזכה בפייס מי שכבר זכה בתמיד באחד מהעבודות, עי' במהרש"א. אך יש לעיין לפי"ז במשנה דחשיב בין הערביים באחד עשר והיינו אשר ביד שנים שני גזירין של עצים, והנה לפי דברי התוס' לעיל ד"ה אלא כהן, שכתבו דהשני גזירין הי' ע"י פייס, א"כ לפעמים ליתא אחד עשר דהרי אם יזכה אחד מן הזוכים בתמיד לא תהי' אחד עשר, ואם אמרינן דהשני גזירין היתה הזכייה ע"י נמשכין אחרי הזוכה אתי שפיר, אבל התוס' הא כתבו דע"י פייס היתה, תקשה וצ"ע ואי משכחת תנא דתני חמש וכו' דלא כראב"י ודלא כר' יהודה. וקשה לשיטת הרמב"ם שפסק בפר"ד מתו"מ ה"ח דמפיסין בין הערביים על קטורת בדאיכא כהנים חדשים, וזה ודאי דתמיד איכא כהנים חדשים כדתניא מעולם לא שנה אדם בה, וא"כ לימא דהאי תנא סבר דחמש פייסות הוי עם הפייס של בין הערביים של הקטורת, ומוכה מזה דסברה סוגיא זו דלא עבדינן פייס בין הערביים לקטורת, ודברי הרמב"ם צ"ע. וזה אין להקשות גם על הסוגיא מדוע לא משני דהאי תנא דתנא חמש סבר דמפיסין על קטורת בין הערביים משום דדוחק לומר דיסבור תנא דמפייסין על קטורת אם אין מפיסין על תמיד של בין הערביים מטעם דאין פלגינן מצוה דתמיד דשחרית ודערבית מטעם דכמצוה חדא הוא, א"כ מדוע יסבור כן בקטורת דפלגינן של ערבית משל שחרית, וזהו כמו שכתבנו לעיל והנה התוס' ד"ה ואי הקשו דלמא סבר האי תנא דמפיסין אתמיד של בין הערביים, ולא הקשו דלמא סבר דמפיסין בקטורת של ערבית, והיינו כמו שכתבנו דאם לא סבר דמפיסין על של בין הערביים ודאי לא מסתבר לומר דישונה קטורת מהתמיד, משום דאם לא פלגינן מצוה בתמיד מטעם דכמצוה חדא הוא, בודאי דלא פלגינן גם מצוה דקטורת, להכי הקשו דלמא סבר דמפיסין בין הערביים. הקשה המהרש"א דלמא סבר האי תנא דתנא חמש כראב"י וגם כר' יהודה וממילא היו בבוקר רק שלשה פייסות, וסבר האי תנא דהיה פייס בין הערביים לתמיד ולקטורת ובצירוף הוי חמש פייסות ותנא חמש היינו משל כל היום, יעוי"ש, אבל נראה דאם אמרינן כן דהיה פייס בין הערביים בודאי תהיה פייס על שני גזירין גם כן ותהי' ששה פייסות, והעירוני שבספר דו"ח להגרע"א ז"ל כתב כן, אך העירוני דלמא הי' השני גזירין בפייס של התמיד של בין הערביים באופן שנמשך אחרי הזוכה הראשון, ואמרנו דזה אין