נזר הקודש - יומא סט

ערבית מצוה חדא היא, ולא פלגינן מצוה חדא לשני בני אדם, והזוכה בשחרית זוכה בו ערבית, ופריך הש"ס מהא דתניא כשם שמפייסין בו שחרית כך מפייסין בו ערבית ומשני כי תניא ההיא בקטורת, והיינו כי אעפ"י שגם קטורת של שחרית וערבית מצוה חדא היא, ומכ"ז עושין פייס בין ערביים לחדשים שלא זכו מעולם בקטורת ואין נותנין לזה של שחרית, ובזה מודה ד"י, ופריך הש"ס מהא דתניא בהדיא שעושין פייס בערבית לתמיד ומשני דבשבת מיירי שהמשמרות מתחדשות בו, ולפי"ז גם הא ברייתא דלעיל מיתוקמא כן דבשבת מיירי, וכן כתבו התוס' והריטב"א בחידושיו, וממילא מיתוקמא מילתא דר' יוחנן בכל העבודות וגם קטורת, ואעפ"י שיש חדשים לבערב, ומכ"ז לא פלגינן מצוה חדא. והזוכה שחרית זוכה ערבית. וא"כ יש להבין דברי הרמב"ם שכתב בפר"ד מתו"מ ה"ח דבקטורת מפיסין בין הערבים כשיש כהנים חדשים אעפ"י שפסק כר ' יוחנן. יעוי"ש, וזה תמוה דלר' יוחנן מניין לחדש ששאני דין קטורת משארי קרבנות, ואעפ"י שמצינו שיש בקטורת תורת קדימה לחדשים שלא זכו עדיין מעולם בקטורת, אבל כל זה בפייס של שחרית, אז יש לנו להקדים החדשים מישנים, משא"כ בשכבר זכה אחד שחרית בהקטורת יש לנו לומד שזכה בכל המצוה, וגם של ערבית שלו הוי, ומניין לרבינו שמודה ד' יוחנן בקטורת, וצ"ע. ולמאי דס"ד מעיקרא נפישו להו פייסות ומשני מייתי כולהו מצפרא אתי, דזכי בי' שחרית זכי ודזכי בי' ערבית זכי. ולפי"ז יש לעיין מעיקרא מאי ס"ד כי הברייתא דקתני שמפייסין בין הערביים מיירי בקטורת, תקשה ג"כ הא נפישי פייסות, וע"כ צ"ל דגם זה הוי כוונת המקשה ולמאי דס"ד מעיקרא, שהברייתא מיירי בקטורת גם כן תקשה והא נפישי פייסות, וכל זה נכלל בהקושיא, ולפי"ז כשמשני דכולהו מצפרא אתי, ולא הוי כינוס חדש בין הערביים, ולפי"ז ע"כ זה היתה כוונת הש"ס מעיקרא שהפייס של הקטורת של ערבית גם כן נעשה בשחרית, משום דאל"כ תקשה והא נפישי להו פייסות, ואין לומר דאעפ"י שאם נעשה הפייס של הקטורת בערב, מ"מ לא תקשה והא נפישי להו פייסות מטעם דלא קביעי בכל יום. אלא כשיש חדשים לערב, ולהכי לא חשיב להו התנא, כמו שלא תקשה מדוע לא חשיב הפייס של בין הערביים דשבת למשמר החדש, והיינו משום דלא הוי אלא בשבת ולא חשיב התנא, אבל ליתא דלא דמי דהתם בשבת ע"כ לא הוי אלא בשבת גרידא, משא"כ בקטורת דתניא שמעולם לא שנה בה אדם, והיו תמיד חדשים, וא"כ היה פייס בכל יום בערב, וא"כ מדוע לא נקט התנא פייס זה של בערב, וממילא אית לן לומד דהיו מפיסין בשחרית של ערבית, ואין לומר דכיון דהפייס היה רק מפני חדשים להכי לא חשיב לה התנא קבוע, דליתא דהרי כיון שכבר משמיע לנו התנא דהיו בכל יום חדשים, א"כ אם היה פייס הרי זה כמשמיע לנו שהיה גם פייס בכל יום דהרי התנא מספר לנו מה שהיה, והנה אפשר לומר דהרמב"ם לפי שיטתו דהיו נותנין בערב לחדשים היו שונין בה הרבה בני אדם, אבל מדברי התנא שמספר לנו דלא שנה בה אדם ע"כ סבר ממילא דלא כהרמב"ם. וא"כ ע"כ ההכרח בהקרבה, והקרא השני משמיע לנידון חופה היינו ששניהם קריבין בשוה. נמצא דשני תירוצי התוס' פליגי לדינא דלתירוץ הראשון יכול להקטיר הראש מקודם ואח"כ הפדר קודם לשארי אברים, אבל לא בעינן ההקרבה בשוה עם הראש, ולתירוץ שני גם ההקרבה בשוה עם הראש, וברמב"ם אינו מבואר בדבר ההקטרה על המזבח אם בעינן שתהי' הקטרתן ביחד. והוא דהנה מבואר ברמב"ם שכתב בפד"ו ממעה"ק שתי פעמים בדבר הראש והפדר, והיינו כי בהלכה ה' כתב בדבר הניתוח האברים שהמנתח מניח את הפדר על הראש, ושם בהלכה י"א בסדר ההולכה כתב כי המוליך הראשון הוא הראש ופדר שעליו, משמע שמפרש ששני דיני התודה הוא, אחת הוא ההנחה דהפדר על הראש, ועוד שיש לשניהם תודת קדימה על שאר אברים, ותקשה להרמב"ם קושיות התוס' למ"ל קרא דיש תורת קדימה לפדר, כיון שידענו שהדין שהפדר מונח על הראש, וממילא היא נמשכת והולכת קודם עם הראש ביחד, ואין לתרץ דאשמעינן קרא בדבר ההקטרה דגם כן תהי' ביחד, דליתא דמדלא כתב הרמב"ם זאת, משמע דלא סבר כן, אלא סבר דעל המזבח לא אמרה תודה דינים בסדר הקטרתן, ולא מיבעיא דלא בעינן הקטרתן ביחד בשוה הראש והפדר, אלא גם אם יקריב הפדר עם שארי אברים לא איכפת לן, וסברת הרמב"ם בזה דלאחר שנעשה לחמו של מזבח, שם אין סדר מי קודם להקטרה. וזהו דלא כשני תירוצים שבתוס', וא"כ תקשה להרמב"ם קושיות התוספות. ויש לעיין בהא דקדימת הפדר עם הראש, אם הוא מטעם עצמותו של הפדר שנתנה אותו תודה, תודת קדימה או"ד שרק מפני הראש הוא ולא מפאת עצמותו. ונפק"מ אם נאבד הראש דאז אם אמדינן דאין להפדר יחס בפני עצמו א"כ שוב אין להפדר דין קדימה אשארי אברים ונקטר עם האברים אבל אם אמרינן דיש להפדר יחס בפני עצמו, א"כ גם אם נאבד הראש, או אם כבר הקריבו הראש בלא פדר, גם כן מקטירין הפדר בראשונה לשארי אברים. ואם נחליט דיש לפדר יחס בפני עצמו, א"כ יש ליישב קושיות התוס' דהרי שפיר איצטרך קרא להורות לנו דיש לפדר תורת קדימה מחמת עצמו אף בלעדי הראש, וכתבנו לעיל מזה, בקושיא אתוס', וע"כ צריך לומר דסברי התוס' דאין לפדר יחס וקדימה בפני עצמו, וכשאין להראש אז אין גם להפדר תורת קדימה, ומזה חידוי שגם על המזבח בהקטרה יש דינים בסדר ההקטרה, אבל הרמב"ם ע"כ סבר דיש לפדר תורת קדימה גם מצד עצמו בלעדי הראש, וא"כ אפשר ליישב קושיות התוס', ולפי"ז שלש שיטות יש בזה דהרמב"ם סבר שבדבר הקטרה אין סדר וקדימה, והתוס' סברי דודאי יש סדר וקדימה גם בדבר ההקטרה, ורק פליגי שני התירוצים אם הפדר קרב דוקא עם הראש ביחד, או"ד שרק דין קדימה יש על הפדר אשארי אברים. וגם אם יש לפדר תורת קדימה בלעדי הראש פליגי בזה הרמב"ם והתוס', וכמוש"נ. אמר ר' יוחנן אין מפייסין על תמיד של בין הערביים אלא כהן שזכה בו בשחרית זוכה בו ערבית. ביאור דבריו שסבר ר' יוחנן דהמצוה של שחרית ושל