נזר הקודש - יומא נג

ז ויש לעיין הלא אפשר שעיקר השבועה היו משביעין אותו זקני כהונה וכן משמע פשט המשנה דהזקני כהונה היו משביעין. והם איתנהו במצות הקרבה דשארי קרבנות, ובאופן זה מודה גם ר"ה שזה נקרא מצי עביד, כמבואר בקדושין כ"ג ע"ב דעבד יכול לעשות שליח לקבל גטו מיד רבו, מטעם דאיתא בקבלה עבור עבד אחר מאדון אחר, וישראל ליתא בכלל ההקרבה יעוי"ש, משמע דאם איתא בהקרבה שפיר קרינן בהו מצי עבדי, והכא בעבודת יוהכ"פ אעפ"י שבעינן כה"ג דוקא וביותר בדבר השבועה שהיתה על הקטורת וצריכין כה"ג, מ"מ כיון שעכ"פ איתנהו במצות הקרבה שפיר קרינן בהו מצי עבדי, ואף דאיתא בשמנה ושליח בי"ד יש לומר גם בי"ד של כהנים ואפשר לומד דלר"ה ברי' דר"י בודאי תקשה, דהלא נחזה אנן מאי קאמר שם בקדושין דישראל ליתנהו בהקרבה דהקרבן, דקשה הא איתא בהקרבה בבמה קטנה דזר כשר בה וע"כ דסבר דכיון דלא מצינו להם הקרבה במקום זה בביה"מ, לא קרינן בהו דאיתנהו במצות הקרבה ועוד דמיירי בשעת איסור הבמות, ולהכי סבר הש"ס דגם עבודת הכה"ג בלפני ולפנים אינה ענין לשארי הקרבנות, וזהו דוקא לר"ה ברדר''י. גמרא, הכי קאמרי לי' משביעין אנו עליך על דעתנו ועל דעת בי"ד, הקשו האחרונים כי לפי דעתם של הצדוקים מה מהני השבועה הא הוי נשבע לבטל את המצוה, יען כי הם דרשו את הקרא כפי דעתם, עי' חת"ס או"ח סימן קע"ו. ת"ר מעשה בצדוקי אחד שהתקין מבחוץ והכניס וכו'. והיו תולעין יוצאין מחוטמו ופירש"י מפני שהוא ראשון לאברים ליכנס לבית לפי שהוא בולט לפניו יעוי"ש, ובתוסי"ש פירשו מפני שהריח מריח הקטורת קודם שנכנס לפנים יעוי"ש, ונראה דפליגי אם באופן זה שעושה הצדוקי יש קיום המצוה בדיעבד, דרש"י סבר שגם בדיעבד לא עשה מצוה, וממילא הוי ביאה ריקנית ממש ונענש מדה כנגד מדה, וענשו את האבר הנכנס ראשון, וזהו החוטם, ותוס' סברי דלא הפסיד המצוה, וממילא לא הוי ביאה ריקנית, ונענש עבור הריח הקטורת שהריח חוץ לקודש הקדשים. אמנם בירושלמי משמע שלא עשה המצוה גם בדיעבד דאיתא שם בהא דמצאו רגל עגל, והכתיב וכל אדם לא יהיה וגו' אפילו אותם שנאמר עליהם ודמות פניהם כפני אדם, ותירצו דשאני הכא שלא עשה את הקטורת כמצותו, יעוי"ש, משמע מזה דלא עשה מצוה גם בדיעבד, ונעשה פגם בקדושת קדשי קדשים וזהו כרש"י. מתני ליה רב חנן בר רבא לחייא בר רב קמי' דרב אמר ר' זכרי' בן קפוטל ומחוי לי' רב בידי' קבוטל, ופריך ונימא לי' מימר ק"ש הוי קרי וכי האי מי שרי וכו' הקורא את שמע לא ירמוז בעיניו וכו' משמע מכאן דאפילו לדבר מצוה אסור כמו הכא. - והנה לאפרושי מאיסורא אפשר שמותר, ומצאתי בריטב"א כתב דלאפרושי מאיסורא מותר מטעם דלא גרע מהא דמפסיק מפני היראה יעוי"ש, והיינו דמפרש ע"כ הריטב"א הא דמפני היראה היינו באופן דליכא חשש סכנת נפשות, ודלא כרש"י שם בברכות, אך אפשר דנלמד גם כן מהא דמשיב מפני הכבוד, וכבוד שמים עדיף, ומותר להפסיק להדיא. מתני' בקש להתנמנם פרחי כהונה מכין לפניו באצבע צרדא וכו', ויש לעיין הא איכא משום השמעת קול בשבת, או ביוהכ"פ, דאסור, וביותר אם כוונת הקול לשמח דאסור כמבואר במג"א סי' של"ח בשם היש"ש, והכא משמע שהכוונה לשמחו לכה"ג שהרי אומרים לו עמוד והפג אחת וכמבואר ברש"י, ואפשר לומר מטעם דאין שבות במקדש, אך יש לפקפק מניין שהיו בעזרה דלמא בלשכה שלו, עוד יש לעיין באופן שיש להנצל מהשבות אם יש לעשות באופן שלא לעבור אאיסור שבות, ומצאתי במל"מ פר"ח מביהד"ח הי"ב הביא בשם מהרי"א בכתביו שכתב דלהקיש באצבעו בשבת עבוד לשתק התינוק שרי, ומקורו ממשנה הלזו יעוי"ש, וכתב דאין לדחות מטעם שאין שבות במקדש כיון דאפשר להנצל משבות להקיצו באופן אחר יעוי"ש. ולדברינו בלא"ה מוכח כן דמנא ידעינן דבעזרה היתה, ומסתברא דלא היו יושבין כל הלילה בעזרה, וחוץ לעזרה איכא שבות, וע"כ מוכח דליכא שום איסור השמעת קול ע"י האצבעות דף כ', תנן התם אברים שפקעו מעל גבי המזבח קודם חצות יחזיר וכו'. - כל הענין בזה וביאור שיטת רש"י ותוס' וביאור בפסקי הרמב"ם מבואר בספרנו נזר הקודש לזבחים דף ע"ד, ע"ה, ע"ו, דף הספר. דף כ"א. ולא נמצא פסול בעומד וכו' עי' בספרנו נזר הקודש למנחות דף קמ"ז דף הספר שסילוקו כסידודו, עי' בספרנו שם. כלי עץ העשוי לנחת וכו'. עיין בספרנו שם שמבואר היטב. תוס' ד"ה נבלעין במקומן פירש הרב פורת דהוא הדין דישון מזבח החיצון, ואין נראה לרבינו תם דמנא לי' האי סברא כיון דלא חשיב לי' בהדי הנד יעוי"ש, וכן הקשו בתוס' ישנים ובריטב"א ובאמת גם שיטת רש"י כן הוא כהרב פורת והוא דכתב רש"י בהדיא במשנה ד"ה תורמין וכו' ונבלע במקומו שנאמר והרים את הדשן וגו' ושמו אצל המזבח יעוי"ש. ולכאורה דברי רש"י תמוה בלא"ה מה ראיה מביא מהקרא שהיתה בליעה במקומו, הלא אין נסים מרומזים בקרא. ונראה דכוונת רש"י כך הוא דכיון דמקום הדשן אצל המזבח. וזהו גם מקום דישון מזבח הפנימי ומוראה ונוצה, וכמו שמבואר ברש"י הכא בסוגיא ד"ה ודישון מזבח וכו', וא"כ לפי"ז כשהיתה בליעה להדישון מזבח הפנימי ולהמוראה ונוצה, וע"כ דהיתה הקרקע נפתחת מתחתי' והיתה בולעת כל אלו, וממילא כשהיתה הדשן של מזבח החיצון מונח שם, בהכרח גם דשן הלזה היה נבלע שם במקומו וזהו כוונת רש"י שמציין מקום הדשן, ומזה אנו יודעים כי היתה שם בליעה, וממילא גם דשן זה נבלע שם, - ומטעם זה לא חשיב לה בהדי בלועין משום דתרומת הדשן שהיתה בהשכמה קודם שמטא זמן בליעה, והש"ס חשיב הדברים שהבליעה באה עבור עצמם וגם זה מדויק בלשון וכוונת רש"י במשנה שכתב בתה"ד בהשכמה. פרק שני דף כ"ב כל הקודם את חבירו בארבע אמות זכה, ואם היו שניהם שוים הממונה אומר להם הצביעו, ופירש רש"י דמעתה אין אחד מהשנים זוכים,