נזר הקודש - יומא נב

שליחותו לשליח שממנה לכתיבת הגט, וה"נ הא דאינו בקיום בהקרבה, זהו מפני שאין לו יד כהן המוכשרת לעבודה. אבל כל זה אם אמרינן דהחלק הקיום כולו מוטל אחלק החיובי ונגרר אחריו, אבל על זה עצמי יש לדון דאפשר דהחלק החיובי של הבעלים לא הוי אלא עד הקיום. ולא עד בכלל, וחלק הקיום ליתא בחיוב אבעלים כלל, א"כ כהן המקריב אינו עושה העבודה עבור הבעלים, וא"כ לא הוו כהנים שליחותם דבעלים כלל, וזהו שמספקא להש"ס אי שלוחי דרחמנא או שלוחי דידן. וכמו שנתבאר. - וד"ה ע"כ סבר דבעינן שיהיה המשלח מצי עביד גם מחלק הקיום, וזהו שמדייק הש"ס דמדתנן "אתה שלוחנו" מוכח דלא כר"ה. ג והנה לפי"ז שפיר אפשר לומר דכל עיקר הבעי' אם שלוחי דידן נינהו כל זה שייך באותן קרבנות שהבעלים איתנהו בחיוב בשלימות, והיינו חייבי חטאות ואשמות, משא"כ בשארי קרבנות כמו עולות ונדבות שאין כאן חיוב הקרבה של הבעלים, אלא עיקר ההקרבה שלהן מוטל על הכהנים, והבעלים אינם אלא כפורעי חובם גרידא, ובהבאתם יוצאין י"ח, אבל ההקרבה אינה מוטלת על הבעלים, ומטעם זה ניחא דמקבלין נדרים ונדבות מנכרים אף שאינם בני שליחות, ומכ"ז אין למיפשט מזה דכהנים שלוחי דרחמנא, והיינו דשאני קרבנות נכרים שהבעלים ליתנהו בחיוב הקרבה. ד והתוס' כתבו הכא דהבעי' דר"ה הכא להוכיח דע"כ אין לומר דשלוחי דידן דוקא נינהו, אבל יש לומר דעדיין הוו שלוחי דרחמנא וגם שלוחי דידן. דבצירוף שלוחי דרחמנא שפיר מצי כהנים למיעבד עבודה אעפ"י שגם שלוחי דידן נינהו, והתם בנדרים בעי' הש"ס אם שלוחי דרחמנא גרידא נינהו ושרי במודד הנאה או"ד שגם שלוחי דידן נינהו בצירוף דרחמנא, ואסור במודר הנאה עכת"ד, ולדברי התוס' הא דפריך הש"ס לר"ה בדי' דר"י היינו מכח כש"כ דלא מיבעי' דיש לפשוט הבעי' שגם שלוחי דידן נינהו, אלא מוכח שע"כ שלוחנו לגמרי הוא ותיובא לר"ה.- וביאור דברי התוס' נראה דמפרשי להש"ס נדרים דמספקא להש"ס אי הכהנים פורעים את חובת הבעלים בעצמותן היינו המוטל על עצמותם ממש וכמו שכתבנו לעיל, או"ד שעיקר חיוב עבודה בעצמותה מוטלת על הכהנים, וזהו שלוחי דרחמנא, ונפק"מ למודה"נ, דאם עצם הקרבה מוטל על הבעלים ורק מפני שאין לו יד להקריב להכי קם הכהן תחת הבעלים פשיטא שאסור במודה"נ, ואעפ"י שגם על הכהן מוטל החיוב מטעם שלוחי דרחמנא, מכל זה אסור במודה"נ כיון שהכהן עובר עבודה גם בעבור הבעלים ממש. ט והנה מה שכתבו התוס' דעיקר דינו של ר"ה להוכיח דהבעלים אינם יכולים לעכב ההקרבה על הכהן שבמשמר, ועל זה אם אמרינן דלאו שלוחי דידן נינהו, משא"כ אם שלוחי דידן אז יכולין הבעלים לבחור בכהן אמר שבמשמר אחרת, ובזה הוכיח ר"ה ברי' דר"י שע"כ לא הוו שלוחי דידן גרידא. ואם הוו גם שלוחי דרחמנא אעפ"י שהוו גם שלוחי דידן פשיטא לר"ה דלא מצי הבעלים לברור להם כהן, והיינו כי הרחמנא בחר בהכהנים שבמשמר הזה, ועדיין אינו מובן הוא הלא עכ"פ כיון שגם שלוחי דידן נינהו ומדוע אינו יכול לעכב על כהן המקריב שאינו רוצה בו, ולכאורה לא גרע משני שותפין שכל אחד ואחד יעכב על חלקו שיש לו בזה. וע"כ דכוונת התוס' דתנאי הוא בדיני שליחות של הקרבת הקרבן שאינו יכול לבחור אלא בכהן שבאותו משמר, וכמו שאינו יכול לבחור בזר או בבע"מ כן אין לו זכות בחירה אלא בכהן שבאותו משמר, וזה לא מגרע זכות שליחות כלל, וכמו שבשליחות דעלמא בעינן בני ברית, וגדולים. אבל כל זה אם אמרינן דהוו הכהנים גם שלוחי דרחמנא, והיינו שהתורה עשאן גם שלוחים, משא"כ אם שלוחי דידן לגמרי נינהו, א"כ לא בחרה התורה את הכהנים לשלוחים, נמצא שזכות בחירה לשלוחים הכל נמסר להבעלים, וזה היה סברת ר"ה ומוכיח מסברא מטעם מי איכא מידי וכו' דע"כ התורה בחרה בכהנים גם לשלוחים ואין להבעלים זכות בחירה ולעכב על המשמר מלהקריב קרבנו. ו אמנם לפי"ז תמוה הדבה הא היה יכול ר"ה להוכיח דינו מברייתא והובאה ב"ק ק"י כהן המקריב במשמר שאינו שלו, אם הוא עצמו בר עבודה יכול ליתן גם לכל כהן שירצה, ואם בע"מ הוא אינו יכול ליתן לכהן שבמשמר אחרת וכו' יעוי"ש, וא"כ פשיטא דאם הבעלים זר שאין לו זכות ליתן קרבנו לכהן שבמשמר אחרת ומצאתי בגבו"א עמד בזה, יעוי"ש. ונראה דמהתם אין להוכיח אלא שהמשמר מעכבין מלהקריב כהן אחר, אבל לא ידענו שבעלי המשמר הזה מקריבין בע"כ, וכופין את הבעלים בזה, רק זה ידענו שהמשמר מעכב את ההקרבה זאת, ולא יותר, אבל אם שלוחי דרחמנא נינהו והתורה בחרה אותן לשלוחים מקריבין גם בע"כ של הבעלים, או שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ובזה מיושב גם מה שהקשה מפר"ג דתמורה כ' אשם שמתו בעליו וכו' ומה בין דברי ר"א וכו' אם היה כהן עבודתה ועורה שלו וכו' ומבואר דדוקא אם היה כהן אבל בזר ליתא להאי דינא, מבואר דזר אינו יכול לעכב ואינו יכול ליתן אלא לכהן שבאותו משמר, יעוי"ש, הנה התם ג"כ הפירוש דהכהן יקריב בכל אות נפשו, וזר יעכב על המשמר מלהקריב, ואין מקריבין בעל כרחו, והנה לפי מה שכתבנו לעיל דבעולה לכו"ע שלוחי דרחמנא נינהו בלא"ה אינו ענין לדר"ה, וגם מה שהקשה מב"ק ק"ט לד' לכהן קנאו ד' ונתנו לכהן שבאותו משמר או אינו אלא לכל כהן שירצה, כשהוא אומר מלבד איל הכפורים כו' הרי מבואר ראשם גזילות ע"כ מקריב כהן שבאותו משמר יעוי"ש, גם זה לא דייקא דע"כ התם הכוונה לענין הקרבה, דזה ודאי שהכהן ממשמר אחר אינו יכול להקריב ורק הבעלים מצי מעכבי על ההקרבה, וכיון שכתיב מלבד איל הכפורים. ע"כ מיירי בהקרבה, והקרבה ע"כ היתה בהכהן שבמשמר ומה שהקשה מרש"י יבמות צ"ט גבי כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה. ואין מוציאין מידם ופירש"י דאם יש להם קרבן אין אנשי משמר יכולין להוציא מידם יעוי"ש, משמע שמזר מוציאין בע"כ יעוי"ש, הנה יש לומר דרש"י פירש המשנה לפי מסקנת ר"ה ברי' דר"י שמסיק הכא דשלוחי דרחמנא נינהו, כן נראה לפרש כוונת דברי התוס'.