נזר הקודש - יומא נא

דאפילו מזבח הפנימי, הרי מבואר דדישון פנימי מה"ת, וכבר עמדו בזה בגבו"א ובמגיה בריטב"א פר"ג, יעוי"ש. אבל בדברינו יבואר לנכון דשם הכוונה על מצוה דדישון בשעה הצריכה שהמזבח נתמלא דשן, אבל מניין לחדש אמצוה יומיית, וכתב הרמב"ן דהא דמצוה בכל יום לדשן זהו מדרבנן. וכמו כן מה שמדייק הגבו"א מרש"י לקמן כ"ד בעי רבא עבודת סילוק בהיכל מהו, פירש אם זר חייב עליו מיתה כו', ופירש"י עבודת סילוק בהיכל והיא עבודה תמה כגון דישון מזבח הפנימי והמנורה כו' ומדבעי' אם חייב מיתה א"כ פשיטא דעיקר העבודה מה"ת היא יעוי"ש, לדברינו אפשר לומר דכוונת רש"י על דישון ההכרחי המעכבת הקטרה. ד ויש לעיין לפי מה שמבואר דדישון הפנימי לא היה אלא פעם אחת ביום כמו שכתבו התוס' גם כן הכא בד"ה ורמינהו וכו' שביארו דלהכי הביא הש"ס מתמיד גם הא דמי שזכה בדישון הפנימי להורות שמיירי בהקטרה דקטורת של שחרית דבהקטרה השניי' לא היה דישון. ואם אמרינן דילפינן דישון פנימי להיות עבודה שבכל יום. וכיון שעיקר הדישון לא כתיב בקרא רק ההקטרה מחייבת את הדישון. א"כ מדוע לא מחייבת גם ההקטרה שנייה דישון, אבל אם אמרינן דמדרבנן הוא אתי שפיר ותקנו כעין דישון החיצון שמדשן פעם אחת ביום. אך אפשר לומר דאעפ"י שהקטרה מחייבת הדישון מ"מ אינה מחייבת אלא פעם אחת, מטעם דהקטרה של בין הערביים הוי השלמת המצוה להקטרה של שחרית וכמצוה חדא היא. ה ויש לעיין אם הדישון הפנימי לא הוי עבודה מדאורייתא בכל יום, א"כ האיך יוכלו חכמים לתקן עבודה זו הא הוי ביאה ריקנית מדאורייתא ומחויב מיתה בביאה ריקנ"ית. והא אין כח חכמים לעקור דבר בקום ועשה, ואפשר לומר דלאחר שתקנו חכמים אין זה ביאה ריקנית לפי האמת כיון דלצורך נכנס, ואין זה ריקנית, ואפשר שגם בלעדי תקנת חכמים הרשות בידם לכנס ולדשן, והיינו שאין זה ביאה ריקנית. כיון דעכ"פ פעל מעשה מה שעשה וצ"ע. ו ובזה יש ליישב מה שראיתי בספר אור המאיר בסי' נ"ב, שהקשה לשיטת הרז"ה דכל עבודות של יוהכ"פ אפילו מה שאינו שייך ליוהכ"פ דוקא בכהן גדול ולא בכהן הדיוט. א"כ למה אמרה תורה וכל אדם לא יהיה באהל מועד. והלא כיון שהכהנים ההדיוטים אין שום עבודה עליהם, א"כ כשנכנסים באוהל מועד חייבים מיתה משום ביאה ריקנית, והיינו להראשונים דסברי דגם לכנס להשתחווי' הוי ג"כ משום ביאה ריקנית. ולדברינו אתי שפיר דע"כ דישון מזבח הפנימי כיון שאינה עבודה חיובית כשרה בכהן הדיוט, ועל זה אמרה תורה וכל אדם וגו' היינו שלא לכנס לעשות הדישון מזבח הפנימי בשעה זו. דף ט"ו, רב פפא אמר לא קשיא הא רבנן והא אבא שאול, ופירש"י תרווייהו בשתי נרות מיירי, והקשו התוס' ד"ה אימא דאם אב"ש תקשה מהא דתנן לקמן כ"ה הפייס השני מי שוחט ומי זורק ומי מדשן מזבח הפנימי ומי מטיב הנרות, ואב"ש הא סבר דהטבת חמש נרות קודם לדם התמיד ותירצו דר"פ ע"כ סבר דלא כאביי אליבא דאב"ש יעוי"ש, אמנם תקשה לפי"ז דא"כ במאי מפסיק להנרות, וע"כ דר"פ סבר דאב"ש לא בעי הפסק וכן פירש המהרש"א, ולפי זה ע"כ הפירוש והמנורה דאיתא במשנה לקמן, זהו מנורה כולה, היינו השבעה נרות ביחד, ולפי"ז תקשה מאי קאמר הש"ס אביי לא אמר כרב פפא וכו', וקשה הא אביי לא מצי מוקים המשנה כאב"ש, ומצאתי בגליוה"ש עמד בזה. אד נראה דכוונת הש"ס דאביי יפרש שם והמנורה היינו גם כן שתי נרות כמו שמפרשין במשנה דידן, ואעפ"י שלא הוזכר במשנה דידן ההטבה דחמש נרות, עכ"ז מפרשין ההטבה דהיינו שתי נרות, כן יפורש גם שם דמיירי בשתי נרות. - ואם בשביל זה דאביי סבר דדישון מזבח הפנימי קודם להטבת חמש נרות ושם במשנה איתא להיפך, אם נפרש דהטבה היתה מעיקרא, אפשר דבזה לא מסדר אביי כאב"ש וסידור זה הוי אליבא דגמרא, ורק בדם נקט אביי אליבא דאב"ש, וזו היא קושיות הש"ס, ולהמסקנא דמסיק אביי דהמשנה דידן לא נקט הטבת חמש נרות משום דלא נעשה בכה"ג כמו"ש התוס' ד"ה אורויי וזה לא שייך שם דהרי מעבודה בכה"ד, פשיטא דלא אתיא כאב"ש, אבל לפי"ז שפיר פריך הש"ס דף י"ז כיצד מקריב חלק בראש וכו', כל הענין בדף י"ז ודף י"ח ושיטת הרמב"ם בזה מבואר בספרנו נזר הקודש למנחות דף קמ"ח דף הספר. א דף י"ט, ואמרו לו אישי כה"ג וכו' נימא תיהוי תיובתא דר"ה ברי' דר"י דאמר הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו, דאי אמרת שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד ושלוחי דידן מצי עבדי וכו' יעוי"ש, ויש להבין מדוע פריך הש"ס לר"ה ברי' דר"י, הא בלא"ה תקשה לכו"ע מה שייך שליחות בדבר שהמשלח נמנע מזה בפעולה, ואטו יש סברא לומר דאף בדבר שאין השליח שוה בפעולה להמשלח, והמשלח ליתא בפעולה זו שגם כן תהיה בזה תורת שליחות, הלא מסברא יש לדון דלא נתפס שילחות אלא במה דמצי עביד המשלח בעצמותו, שאז מוסר כחו להשליח, ואם אין להמשלח כח זה, לשליח מניין, ועוד דהלא עיקר הא דילפינן שליחות הוא מתרומה וגירושין וקדשים, ובכל הני המשלח מצי עביד וא"כ אין ללמוד באופן שלא מצי עביד, ופשיטא שליתא שליחות באופן שהמשלח לא מצי עביד, וא"כ מה זה ספק אצל קרבנות אי שלוחי דידן או שלוחי דרחמנא פשיטא ששלוחי דרחמנא נינהו. ב ונראה דעיקר ספק בש"ס כך הוא דחיוב ההקרבה בקרבן ישנו בשתים. א) בחיוב. ב) בקיום והיינו כי בלעדי החיוב ליתא הקיום. והבעלים המחויבים בחיוב הקרבה זהו המביאו לידי קיום, ובזה יש לשאול עד היכן מגיע החיוב של הבעלים, דהיינו שיש לספוקי ע"ד החיוב מה הוא, דהיינו ע"ד דהעצם העבודה בעצמותה, אם החיוב מוטל על הבעלים, ורק מפני חסרון שלהם, שאינם בני הקרבה ממלאים הכהנים שליחותם, נמצא דבדבר הקרבה יושלם החיוב של הבעלים והוי הכהנים שליחותם דהבעלים, ואעפ"י שהבעלים אינם בקיום, אמנם עכ"פ לא מגרע השליחות כיון דעכ"פ חלק החיוב הוא על המשלח, והרי זה בדמיון לקיטע שאינו יכול לתרום תרומה דהוי בר שליח לתרום. או בקיטע שאינו יכול לכתוב גט ומהני