נזר הקודש - יומא נ

יא אמנם נראה לומר דפלוגתא דר"ע ורבנן מיירי באופן שלא היה בהמים שיעור הזאה ואין מטמאין את האדם במשא וגם המים לא נפסלו, דאל"כ אלא שיש בהמים שיעור הזאה הרי ע"כ נטמא המזה ואין כאן תורת הזאה, וגם אין כאן מי חטאת דע"כ נפסלו ג"כ מהאדם הנושאן כיון שביד טמא הם ואין כאן משמרת הכתוב במי חטאת, לכן ע"כ נפסלו, וכמבואר בירושלמי פר"ו דיומא, והובא בתוס' זבחים ק"ה ד"ה מחוסר יציאה ובזה פליגי רבנן ור"ע, דרבנן סברי דאעפ"י שהמים לא נפסלו מ"מ אין הטהור מקבל טומאה מהמים, מפני שתיכף שיצאו מהמזה נאבד מהם תורת מי חטאת ור"ע סבר דהתורה רבתה שדין מגע מי חטאת עליו, אבל אם היתה שיעור הזאה בהמים הרי נפסלו המים מהאדם הנושאן דהיינו המזה, והמשנה דנתכוין להזות וכו' יש לומר דמיירי ג"כ באופן זה שליתא שיעור הזאה ולא נפסלו המים, וההזאה להכהן גדול כל שבעה היתה ג"כ בפחות מכשיעור כיון שהוא רק משום מעלה, ולזה פריך דהוי דלא כר"ע, ועי' לקמן. יב והנה בתוס' ישנים לעיל ב' הקשו וז"ל וא"ת למה לא היו נוגעין בו כל ששה ימים והא בלא"ה היו מטמאין אותו מפני הזאה שהיו מזין עליו דהא דמזה ומזין עליו טהור, היינו כשצריך הזאה מן התורה, אבל הכא שטהור מן התורה, הזאה מטמאתו יעוי"ש, ותמוה דהלא זהו רק לר"ע אבל לרבנן ע"כ טהור הוא ומה הקשו התוס' ואם עיקר הקושיא מפני שלא אתי כר"ע הרי מה זה פלא כ"כ הא הש"ס קאמר הכא להדיא דסתם משנה בש"ס דילן הוא דלא כר"ע, ובאמת מצינו כזה בירושלמי בפירקין ה"ב דפריך שם והא נטמא מהזאה וגם במסקנא קאי שם כן יעוי"ש, וזה תמוה הא לרבנן טהור ומדוע לא קאמר השס דזהו רק לר"ע, וגם קושיות התוס', לענין פרה, מצאתי להדיא בירושלמי פר"א ה"א ותמוה. יג לכן נראה לומר דר"ע ע"כ מיירי גם בשיש שיעור הזאה וגם בשנפסלו המים גם כן נטמא המוזה הטהור ודין הוא בהזאה, ומסתבר לומר דר"ע גם באופן זה מיירי מדקאי על הזאה דהתורה, והתורה ע"כ מיירי בכל אופן והיינו בשיעור הזאה, דע"כ אין לומר דהתירה מיירי בלא הוי שיעור הזאה, ובכל אופן מטמא ר"ע הטהור המוזה, ורבנן ע"כ סברי דבאופן זה דמיירי ר"ע דהיינו בהזאה דקרא דמסתמא מיירי בכשיעור בזה טהור המזין עליו אעפ"י שטהור הוא ולא נטמא מהמי חטאת מפני שהמים נפסלו אבל בשהזה בפחות מכשיעור הזאה, שפיר נטמא המזין עליו מטעם הנגיעה במי חטאת, ולפי"ז כשמזין עליו מי חטאת בנידון דידן שחששו משום מעלה דטהרות, והנה זה תק' ממנפ"ש אם מזין עליו בכשיעור שאז נפסלו המים מטעם נושא מי חטאת שלא לצורך, ואין כאן הזאה להיות זה בתורת מעלה, דמה מעלה יש אם מזין במים פסולים ואם בפחות מכשיעור הרי נטמא המזין עליו, וזה שפריך שם בירושלמי והא נטמא המזין עליו, וזהו אף לרבנן, וזהו דלא כש"ס דילן דסבר הש"ס דלרבנן בכל אופן טהור המזין עליו אלא סבר הירושלמי דבאופן שלא נפסלו המים נטמא המזין עליו, וזהו סברת התוס' ישנים שם והקשו לכו"ע והרמב"ם אפשר דתפס גם כן כשיטת התוס' והירושלמי, ולהכי בספק טומאה ברה"ר אין להחמיר לענין הזאה, דממנפ"ש אם זה בכשיעור הרי נפסלו המים ואין כאן טהרה לטהר מספק טומאה, ואם יזה בפחות מכשיעור הרי נטמא המזין עליו בנגיעה. יד אמנם ראיתי בריטב"א הביא הירושלמי מקשה מדוע מטמאין הכהן השורף את הפרה והא בלא"ה טמא משום הזייה, וזהו דלא כר"ע יעוי"ש, הרי מבואר דלרבנן ליתא שום טומאה בהזייה על הטהור, דאל"כ תקשה גם לרבנן הא טמא משום הזייה, וזהו לכאורה דלא כמו שכתבנו. אמנם בירושלמי שלפנינו ליתא דזהו דלא כר"ע, אלא סתמא פריך, ומשמע דאליבא דכו"ע פריך, וא"כ יש מקום לומר כמו שכתבנו, וצ"ע. א מי שזכה ברישון מזבח הפנימי וכו', ויש לעיין בדבר הדישון מזבח הפנימי אם עבודה היא מן התורה וזר חייב עליה, והנה בקרא ליתא לעבודה זו, והנה ברש"י לקמן ל"ג ע"א ד"ה והכא, וז"ל בבוקר בבוקר בהיטיבו את הנרות יקטירנה קאי למידרשי' אדישון פנימי ואהטבה והקטורת כדכתיב יקטירנה, ואין קטורת אלא לאחרי דישון יעוי"ש, מבואר מזה דעיקר דישון פנימי נלמד משום דלא סגי להקטרה בלא דישון, ואפשר שכוונת רש"י להא דאיתא בירושלמי יומא פר"ב ה"ב וז"ל מניין לדישון מזבח הפנימי והזה עליו והקטיר מה הזייה בגופו, אף הקטרה בגופו יעוי"ש, מבואר דכיון דבעינן הקטרה בגופו של מזבח ולא על האפר, ממילא נלמד דבעי דישון, ולהכי פירש"י דנלמד דישון מהקטרה, וכיון שכתיב הקטרה בבוקר בבוקר הוי זה כמאן דכתיב בבוקר בבוקר גם על הדישון מזבח הפנימי, ולפי"ז יש לעיין אם גם דישון נחשב לעבודה, כיון דלא סגי בלעדה, או"ד כיון שלא כתיב עבודה זו בקרא, אאל ידעינן לה רק מפני שלא סגי בלעדה, ובאופן זה אפשר דלאו עבודה היא, ובאמת כתב הרמב"ן במלחמות דדישון מזבח הפנימי לאו עבודה היא מדאודייתא. ב אמנם יש להעיר מהא דפריך הש"ס לקמן ל"ג ע"ב ואימא חד שדייה לדישון מזבח הפנימי, יעוי"ש, וא"כ משמע דדישון מזבח הפנימי הוי דאורייתא, וכבר הקשה הגבו"א מזה על הרמב"ן, יעוי"ש, ולדידי בלא"ה תמוה דכיון דלא כתיב בהדיא הא דדישון מזבח הפנימי, וא"כ מה שייך לומר דקרא דבבוקר בבוקר אתי לדישון מזבח הפנימי, כיון דכל עיקר הדישון נלמד רק מדלא סגי בלא"ה, אבל ליתא עיקר עבודה בקרא. וע"כ צ"ל דכוונת הש"ס דאם אמרינן שדייה לקרא לדישון היינו שעכשיו תחודש הדין דדישון מזבח הפנימי. אבל למסקנא דלא אתי קרא לדישון המזבח הפנימי, ממילא אית לן לומר דדישון ליתא עבודה שלה מדאורייתא. ג והנה מהירוש' שיליף דישון מזבח הפנימי מדבעינן הקטרה על גופו של מזבח. א"כ אם עדיין יש מקום פנוי להקטרה אפשר שאין כאן מצוה בדישון כלל, ורק כשיתכבד הדשן עד שמעכבת ההקטרה, אז איכא מצוה בדישון, אבל אין לנו לומר שיש מצוה בכל יום לדשן מזבח הפנימי כמו החיצון, ואפשר שזהו סברת הרמב"ן וכוונתו על מצוה יומיית, ומטעם זה לא קשה גם כן מסוגיא דמעילה י"ב דאיתא שם מזבח הפנימי מנלן וכו', א"כ לימא קרא אצל המזבח מאי הדשן