נזר הקודש - יומא מט

מטעם דעדיין קרינן בהו למשמרת למי נדה שעדיין משמרים אותן למי נדה ומלאכה הנעשית בהן הרי זה מבטלן מתורת משמרת ועתה לא קשה מהספרי שהקשו התוס'. והתוס' ב"ק נ"ו סברי כן כמו"ש התוסי"ש, והרמב"ם פר"ז מפרה ה"א סבר גם כן כשיטת התוס', אך שיטת רש"י מבואר שאין כאן השגה מהמשנה ומהספרי. ה גמרא, למזה ומזין עליו טהור ונוגע בהן טמא, והקשו התוס' הא מזין עליו אינו טהור עד שיטבול ויעריב שמשו, א"כ למאי הוי הנוגע טמא טפי ממזין עליו. ולכאורה נפק"מ בשהזה זמן ארוך לטומאתו. וכבר טבל לטומאתו ביום שביעי לטומאתו, ועתה כשעשה הזאה שלישי ושביעי ולא בעי טבילה, והערב שמש, ועתה נפק"מ בזה שאין המי חטאת מטמאין אותו, אמנם התוס' לשיטתם דסברי דלאחר הזאה טעון טבילה והערב שמש, כמבואר לעיל תוסי"ש ח' ד"ה ורבי יוסי ובמגילה כ' ד"ה ולא טובלין, ומפרשי דהא דתנן אבל הוא עצמו טובל בלילה ומזה ביום מיירי בהטבילה שקודם הזאה, יעוי"ש, ולפי דבריהם כיון שלכל הזאה היתה טבילה והערב שמש להכי שפיר מקשו התוס'. משא"כ שיטת הרמב"ם מבואר להדיא דאם נתאחרה ההזאה לאחר יום ז' יכול לטבול בלילה ומזה ביום כמבואר סו"פ י"ב דפרה בפירושו להמשנה שם. אין מקום לקושיא זו דשפיר איכא נפק"מ באופן זה שאין המים מטמאין אותו טומאת ערב ולא טבילה. ו ונראה דנפק"מ איכא בזה אם היו המים שעל המודה בשיעור הזייה והאדם נישאן, דהדין דאם יש בהמים שיעור הזייה שמטמא במשא לטמא בגדים שעליו. ואילו הכא כשמזין עליו טהור מטומאה זו לטמא טומאת בגדים, אמנם הנוגע בשיעור הזייה לפעמים הטמא גם הבגדים שעליו כגון אם נענע את המים וביותר לפי מה שכתב הכס"מ בפר' ט"ו מפרה בשם הרמב"ם שא"א שיגע במים שלא יסיט אותם ומטמא בגדים, וא"כ שפיר איכא נפק"מ. - ועוד נפק"מ אם היו המים מונחים עליו גם לאחר הטבילה דאז אם היו המים מטמאים אותו א"כ היה נעשה טמא אח"כ משום המים שעליו וטבילה עלתה לו מפני שדבר לח אינו חוצץ. אבל יש לעיין אם סלקא הטומאה מפני ההשקה. ז יש לעיין בדברי הרמב"ם שכתב בפר"ו מאבה"ט הי"ג מי חטאת שיש בהן כדי הזייה אעפ"י שהן כנבלה וכמרכב שאין מטמאין בגדים אלא הנושאן. הרי הנוגע בהן מטמא בגדים בשעת מגעו משום נושא לא"א שלא הסיט אותן יעוי"ש. ויש לעיין דהרי אף אם יסיט אותן, מ"מ הא אפשר שלא יסיט אותן בכל השיעור, היינו שיסיט רק בהנגיעה שנוגע דלא יותר, וא"כ לא הסיט בכשיעור. ואפשר לומר דסבר הרמב"ם דהסיט הוא ג"כ מעין דררא דנגיעה היינו דלא בעינו שיסיט את כולן. רק בעינן הסיט לתנאי. וזהו מעין נגיעה החמורה מסתם מגע ולהכי שפיר דמי אף אם לא הסיט בכשיעור. אבל דעת התוס' ע"כ דלא כהרמב"ם דהרי כתבו התוס' בד"ה אלא דאפילו בנוגע בכשיעור לא בעי כיבוס בגדים יעוי"ש. והיינו דסברי דנוגע לא הוי משום מסיט, ואעפ"י שע"כ א"א שלא יסיט. וע"כ דסברי התוס' דיצוייר שיסיט רק מעט, וזה לא סגי ובעינן שיסיט כל השיעור, והיינו דסברי דלא הוי היסט דררא דמגע. ח הקשו התוס' אמאי בנתכוון על האדם להזות דהיינו על דבר המקבל טומאה שכשרים המים לחזות לטהר טמא מטומאתו וקשה הא כיון שטילטל המים שלא לצורך רק הזאה ונפסלו המים, ותירצו דכיון שנתכוין להזות על דבר המקבל טומאה לא הוי כמו שאר נושא יעוי"ש, ביאור דבריהם דכיון דחושב להזות על דבר המקבל טומאה הרי זה די לענין זה שלא הוי נושא שלא לצורך. אבל קשה לפי"ז בהא דנתכוין להזות על הבהמה והזה על האדם דבאופן זה ודאי הרי זה נושא שלא לצורך הזאה, וא"כ הרי זה נטמא, וא"כ היאך כשר להזות. אבל יש לפרש דהכוונה שאחר יהיה המזה באותן המים. והא דלא מקבלו המים טומאה כיון שהנושא נטמא ואף שלא נוגע בעצם המים (ויד לא שייך למים) אבל בהיסט נטמא המים, ואפשר דמיירי שלא היה כשיעור הזאה ואין כאן טומאת היסט, וסבר האי תנא דאין הזאה צריכה שיעור. וביותר נראה לומר דכל המשנה מיירי שהיה סובר שיש בזה דין הזאה מן הדין. ובאופן זה ליתא דין נושא שלא לצורך ומצאתי זה ב"משנה אחרונה" שבמשניות חדשים פרי"ב דפרה, ובזה יובן היטב בין לפירש"י ובין לפירוש ר"מ. ט והנה גם בהא דר"ע בטהור שנפלה עליו הזאה טמאתו מיירי גם כן באופן שחשב הטהור להזות עליו מטעם שסבר שטמא הוא. דאל"כ הרי נטמא המזה ואין כאן מים של חטאת, או שמיירי שהזו, באמת על הטמא. ורק שלא במתכוין הוזה על הטהור גם כן. ובזה פליגי ר"ע ורבנן דר"ע סבר דחידשה התורה אופן מגע מי חטאת באופן זה גם כן, ורבנן סברי דאין כאן תורת נגיעה כיון שאין כאן מי חטאת מהטעם שכתבנו דנתבטלו מדין מ"ה לאחר שיצאו מסוג משמרת, וכמוש"נ. ולפי"ז יש לעיין מאי פריך הש"ס דלא אתי כר"ע הא הכא זורק לכתחילה על הטהור. ואפשר כיון דחכמים מורים לנו לעשות ההזאה לא גרע זה מהזאה דר"ע והוי כמו לצורך. י והנה אינו מבואר לפנינו שיטת הרמב"ם בהאי דינא דר"ע, ומסתמא סבר הלכה כרבנן. אמנם בהאי דינא דרבי ינאי בע"ז ל"ז ע"ב דהחמיר בטבילה בספק טומאה ברה"ר הובא ברמב"ם פרט"ו מאבוה"ט ח"ט וכתב הדין לענין טבילה. ולא כתב הדין לענין הזאה שאם הוא ספק טומאת מת שיזה עליו מספק גם מי חטאת משמע לכאורה דסבר כר"ע דטהור שנפלה עליו הזאה טמאתו, ולכן אין להחמיר בזה כיון שאדרבה מוסיפין עליו טומאה. והנה מצאתי במל"מ פרי"ט מאבוה"ט הי"ב בסופו שכתב כן בדעת הרמב"ם דדוקא בשארי טומאות מחמרינן בטבילת. ולא בספק טומאת מת כיון דצריך הזאה יעוי"ש. ולא העיר שם דזה תליא בפלוגתא דר"ע ורבנן. ומשמע לפי"ז דסבר הרמב"ם כר"ע. אבל יש לעיין דאפשר דבספק טומאה גם ר"ע מודה דדוקא בטהור גמור סבר ר"ע דטהור שנפלה עליו הזאה טמאתו. והיינו טהור גמור. אבל כשעושה ההזאה מטעם ספק טומאה אפשר גם ר"ע מודה דטהור. וצ"ע.