נזר הקודש - יומא מח

והמיתה בעצמותה הפריד את האישות להשלים תנאי הגירושין. וסבר רש"י כי טעם אנינות שאסור באכילת קדשים זהו מפני הטעם דבעינן למשחה כדרך שהמלכים אוכלין היינו בלא צעד מיתה, והיינו אעפ"י שאנינות ילפינן ממעשר מ"מ לאחר שילפינן ממעשר לאיסורא, שפיר אית לן דבצער מיתה שאסרה תודה אכילת קדשים וידענו כי הכירה תורה את הצער מיתה אשר באופן זה לא קרינן למשחה, וזהו הטעם של איסור אנינות בקדשים, דלא גרע צער זה משארי פרטים שהקפידה תורה באכילת קדשים, וכל זה בצער מיתה, משא"כ בשארי דברים המטרידים כיון שלא הכירה אותם התורה לצער להכי אין אלו שייכים בענין דלמשחה המדבר באופן אכילה, ורק צער מיתה לאחר שהכירה התורה אותה לצער הפוטר ממצות התורה וגם אוסר בקדשים, בזה יש לנו לומר דגם אם אינו אסור מטעם אנינות גמורה, אבל עכ"פ יש לאסרו באכילה מטעם דלא הוי למשחה. א גמרא, מאן תנא אמר ר"ח דלא כר"ע דאי ר"ע הא אמר טהור שנפלה הזאה טמאתו וכו' דתניא והזה הטהור על הטמא, על הטמא טהור, ועל הטהור טמא דברי ר"ע וחכ"א אין הדברים הללו אמורין אלא בדברים המקבלין טומאה וכו', היוצא מזה רלר"ע טהור שנפלה עליו הזאה נטמא טומאת מי חטאת ויליף זה מקרא מדכתיב הטמא, משמע דוקא טמא ולא טהור, ולרבנן טהור שנפלה עליו הזאת מי חטאת לא נטמא, שדרשו מקרא זה לדברים המקבלין טומאה, מבואר מזה דאם לא היו רבנן דורשים את הקרא לדברים המקבלין טומאה שאז הוי דרשי גם כן לדרשת ר"ע לומר שטהור שנפלה עליו הזאה נטמא. וכל זה תמוה לי הרבה מדוע לא נעשה הטהור הזה (שנפלה עליו הזאה) טמא מטעם נגיעה במי חטאת, דהמי חטאת אפילו בכ"ש מטמאין בנגיעה כדתנן פר"א א דכלים, וא"כ לרבנן אמאי טהור, וגם לר"ע למ"ל קרא לטמאותו, הא בקרא כתיב והנוגע במי הנדה יטמא, וזה שנפלה עליו הזאה, עכ"פ לא יצא מכלל מגע, ומה לי, אם נגע ברצונו, או שלא לרצונו, או שהוא עצמו נגע, או שאחר הפיל עליו המים האלו, ואח"כ מצאתי בגבו"א עמד בזה בתמי', וב"ה שכיוונתי לדבריו. ב אמנם נראה בזה דכל עיקר טומאת מי חטאת זהו בשעה שעומדים עדיין לטהר בהן. אבל אם אינם עומדים שוב לעשות בהן טהרה, אז אין תורת מי חטאת עליהם ואין מטמאין עוד, כדין מי חטאת שנפסלו, שאין מטמאין אדם כדתנן במשנה פרה פר"ט מ"ח יעוי"ש, וכן שם פר"ט מ"ה והובא בפסחים י"ח פרה ששתתה מי חטאת בשרה טמא, ודוקא בשרה אבל אדם וכלים אינן נטמאין עוד מהמים האלו מפני שכבד נפסלו בהיסח הדעת כמבואר שם בתוס' ר"ה הא בשדה, ולפי"ז הכא בנידון דידן בטהור שנפלה עליו הזאה, הנה טרם שבאו המים על גופו כבר נפסלו המים מטעם שאינם עומדים עוד למטרתן מטרת מי חטאת לטהר טמא מת, נמצא שהנגיעה הלזו לא הוי נגיעה במי חטאת. ואינו דומה לנגיעה במי חטאת דעלמא, שנוגע במי חטאת בשעה שהמים עומדים לטהר בהן, וזהו סברת רבנן דמטהרי להאי שנפלה עליו הזאה, ורק ר"ע שדריש מקרא מרבה טומאה גם באופן זה שנגע בהמים באופן שבאו עליו בסדר של הזאה. וסבר ר"ע דכמו שהמים האלו היו פועלין טהרה על הטמא כן גזרה תורה טומאה באופן זה, והיינו שחידשה תורה עוד אופן נגיעה, שנגע באופן הזאה, (ויש לעיין מה סובר ר"ע אם היתה על הטהור שיעור הזאה אם טמא גם טומאת משא, דאפשר דלא חידשה תורה אלא תורת מגע, או"ד שגם במשא מטמא כלים שעליו). ג גמרא, ורבנן לדברים המקבלים טומאה הוא דאתי וכו' הקשה בגבו"א הא עיקר הקרא אתי להא דדרשו דרבנן לסמן מקום הזאה היכא היינו דפליגי רבי ורבנן בקדושין כ"ה דרבי דריש דעל הטמא מסמן לנו מקום המקבל טומאה, ולהכי גם כשהזה על הלשון הוי הזאה מעליא כמו שהלשון הוי בתורת מגע לקבל טומאה, ורבנן סברי וחטאו ורחץ מקום הטעון ביאת מים לענין טבילה, וא"כ אטו רבי פליג על דרשת ר"ע ורבנן יעוי"ש. והנה לדעתי נראה דהכא עיקר הדרשא מהא' יתירא דהטמא קא דרשי. ובאמת הטמא מיותר דכבר כתוב והזה על האהל ועל כל הכלים ועל הנפשות, ומדוע כתיב הכא עוד הטמא, והרי אף אם נדרוש דרשת רבי דהכוונה טמא להורות מקום הזאה שהוא מקום המקבל טומאה בנגיעה, אבל מדוע כתיב הטמא, ולדרשת רבי סגי אם היה כתיב טמא, וע"כ הטמא אתי לדרשא, ד גמרא, נתכוון להזות על הבהמה וכו' אם יש באזוב לא ישנה, ופירש"י משום דנפסלה במלאכה, והיינו שמפני שהזה על הבהמה שאינה בת הזייה מפני שאינה בת מקבלת טומאה, להכי נפסלו השיריים במלאכה, והקשו בתוסי"ש הא תנן בהדיא פר"ד דפרה דפרה נפסלת עד שתעשה אפר, מים נפסלו במלאכה עד שיתן בהם אפר יעוי"ש. ונראה דרש"י מפרש דדוקא המלאכה שבשעת הזאה ממעט התנא שבזה לא נפסלו המי חטאת במלאכתן, וזהו בשעה שהמים באו למטרתן מלאכת הטהרה. אבל קודם שעושין המים פעולתו, ועדיין שמודים למטרתן, מטרת הזייה עדיין מלאכה פוסלת בהן עצמן, היינו אם עשה מלאכה במים בעצמותן, והתנא דתנא דלאחר שנעשו מי חטאת אין מלאכה פוסלת בהן היינו אופן מלאכה הנעשית בשעת התעסקות בהמי חטאת, דעד שנעשו מי החטאת מלאכה פוסלת בשעשה מלאכה בשעת עסק המים או האפר, ולאחר שנעשו מי חטאת שוב לא שייך פסול מלאכה כזה, ואפילו אם אחז המי חטאת בעדיו ועשה מלאכה גם כן בשעת אחיזה, אין המים נפסלים, אמנם בשעשה מלאכה בהמי חטאת עצמן כמו הכא שהזה בהמי החטאת על הבהמה, נמצא שעשה מלאכה בהן טרם שעשו מטרתן, בזה שפיר נפסלו במלאכה זו, - ומפרש רש"י שזהו הפירוש בספרי דאיתא שם או אפילו קדשו "ת"ל למי נדה" היינו דמפרש הספרי בלא תימא דאף לאחר קידוש מלאכה פוסלת בהן, היינו אופן מלאכה שמיירי עד הקידוש וזהו המלאכה שעושה בשעת עשיית האפר וכדומה יכול שאפילו לאחר קידוש היינו בשעת הזייה תהיה מלאכת פוסלת בהן ת"ל למי נדה, והביאור דמלאכה פוסלת בשעה שמכינים אותם למטרת מי נדה, משא"כ בשכבר באו למטרתן שוב אין מלאכה פוסלת בהן, משא"כ אם עשה מלאכה בהמים בעצמותן טרם שעשו מטרתן, זה לא ממעט הספרי